כמו בכל שנה עם בוא הסתיו ועם תחילת עונת מסיק הזיתים, מוזרמים לנחל אלכסנדר ולנחל הנעמן שפכים הגורמים לזיהום קשה של הנחלים, לתמותת דגים ולסגירת חופי רחצה. הסיבה להזרמת השפכים היא כמויות גדולות של עקר – תוצר לוואי של תעשיית השמן, (מורכב מחומרים חומציים ובראשם פוליפנולים) המוזרמת מבתי הבד למכונים לטיפול בשפכים. ההזרמה גורמת להרס תהליך הטיפול ולצורך להזרים את השפכים לנחלים ולים. ישראל מייצרת בכל שנה בממוצע כ-13,300 טון שמן זית, כ-0.6% מכלל הייצור בעולם. ברשות הפלשתינית מייצרים הממוצע 13,800 טון בשנה. הצריכה בישראל עומדת על כ-19 אלף טון בשנה. 

נחל הנעמן – חלק מהעקר מוזרם למערכות הביוב

תעשיית הזיתים לשמן בארץ מרוכזת ברובה בצפון הארץ והיא מייצרת בכל שנה כ-60-70 אלף מ"ק עקר. מתוך כמות זו  כ-5,000 מ"ק מוזרמת למערכת הביוב ומשם לנחלים. הבעיה שהיא שכל 1 ליטר של עקר גורם לזיהום של 1,000 ליטר שפכים ומחייב את הזרמתם לנחלים. כתוצאה מכך גם כמות קטנה של עקר עלולה להרוס תהליך טיפול של מט"ש שלם.

בשנים האחרונות הקציבו המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות סכומי כסף נכבדים  לאיסוף העקר מבתי הבד במטרה למנוע את הגעתו למערכות הטיפול. האיסוף מבוצע באמצעות מכליות השואבות את העקר ומפזרות אותו במטעי הזיתים. אלא, שלא כל בתי הבד משתפים פעולה  וחלקם ממשיכים להזרים את העקר למערכת הביוב. יש לכך סיבה פרקטית הנובעת מחוסר רצונם של חלק מבעלי הבד לדווח על כמויות השמן האמיתיות שהם מייצרים (ענייני מיסוי ועוד). לכן הם מעדיפים "להעלים" חלק מהעקר במערכות הביוב. כתוצאה מכך למרות המאמצים לאסוף את העקר ולמרות הכסף הרב המושקע, לפחות חלק מהעקר מוצא את דרכו למכוני הטיפול ומשם לנחלים ולים.

חשוב להדגיש, כי ענף הזית הוא סירוגי. בשנה אחת הוא מניב יבול גדול של זיתים ובשנה שלאחריה היבול קטן. בשנים שבהן היבול גדול וכמויות גדולות של עקר מגיעות למערכות הטיפול בשפכים, הטיפול במערכות קורס וגורם להזרמת העקר לנחל. ואכן, בסתיו 2019 הגיעו כמויות גדולות של עקר למט"ש כרמיאל ולמט"ש עכו וגרמו להזרמת שפכים לנחלים ולים. חשוב להדגיש, כי חלק מבעלי המאגרים "מנצלים" את הצורך בהזרמה ומזרימים  לנחלים קולחים במטרה לרוקן את המאגרים לקראת החורף. 

נחל אלכסנדר הזרמה מתחום מהרשות

הנחל סובל בכל שנה מהזרמה של עקר מתחום הרשות הפלשתינית, שבה בתי בד רבים. רשות ניקוז שרון והמועצה האזורית עמק חפר, שבתחומה זורם הנחל, נלחמת בתופעה באמצעות סכירת הנחל והפניית השפכים למאגר העוגן, שם הם ממתינים לשיטפון שיזרים אותם לנחל ולים. מיהול העקר במי השיטפון ממתן במעט את החומציות ומקל על הפגיעה. כאשר הגשם מתאחר והשטפון לא מגיע אין מנוס מהזרמה גם ללא גשם.

במהלך 2019  יצרו המועצה האזורית עמק חפר, בשיתוף הממשל האזרחי ביהודה ושומרון, קשר עם מספר בעלי בד גדולים, ושילמו להם כדי שיאספו את העקר ולא יזרימו אותו לנחל. אלא, שההסכם נחתם עם כ-10 בעלי בתי בד, מתוך למעלה מ-30 הפועלים באזור. מכאן, שמדובר בצמצום ההזרמה ולא במניעתה המוחלטת. לא רק זאת. הקיבולת של מאגר העוגן נמוכה, והיא מספיקה ל-12 ימי אגירה בלבד. כאשר הגשם מתאחר, לא נותר אלא להזרים את העקר לנחל. יש לקוות שבשנים הקרובות יחתמו הסכמים עם בעלי בד נוספים, עובדה שאולי תביא לצמצום ההזרמה.

הניסיון הספרדי

ספרד שלה תעשיית שמן גדולה מאוד, התמודדה עם הכמות העצומה של העקר באמצעות הקמת משרפות לשריפת העקר והגפת (קליפות וגרעיני זיתים). קדם להקמת המשרפות מעבר לבתי בד דו-פאזיים המייצרים שני זרמים – זרם של שמן וזרם משחתי המכיל מים, עקר וגפת (קליפות זיתים וגלעינים). הזרם המשחתי מועבר לשריפה במשריפות שהוקמו במיוחד לשם כך באישור ובעידוד האיחוד האירופי. חשוב להדגיש, כי המשרפות הקומו באזורים חקלאיים המיושבים בדלילות ולכן שאלת זיהום האוויר קריטית פחות מאשר אצלנו. 

גם בארץ הוקמו בתי-בד חדשים בשיטה דו-פאזית, המייצרים כ-20 אלף טון עקר וגפת בשנה, המפוזרים במטעים בצורה יעילה.  נושא השרפה כלל לא הובא לדיון.

מה צריך לעשות?

 עמותת צלול, בשיתוף ענף הזית במועצת הצמחים, המשרד להגנת הסביבה ורשות המים מתכננים פילוט שמטרתו לאתר פתרונות שיביאו להפסקת הזרמת העקר למערכות הטיפול בשפכים וכתוצאה מכך להזרבת מיוב לנחלים.

הפילוט יכלול ניתוח הסיבות שגורמות לבעלי בתי הבד להזרים עקר למערכות הביוב (סטטוטורי, כלכלי, תודעתי ועוד) והתאמת פתרון ספציפי לכל בית בד, תוך בחינת שלוש חלופות במסגרת פילוט:

1. הסבת בית הבד מתהליך תלת פאזי (מייצר שמן, עקר וגפת) לדו פאזי (מייצר שמן וגפת) בחינת היתכנות ובחינה כלכלית.

2. הטמעת שיטות לפיזור מבוקר ובטוח של העקר, בידי בעלי בית הבד, תוך מניעת נזק לסביבה. 3. פיזור מבוקר באמצעות קבלנים – פתרון המיועד לבעלי בתי בד שאין להם אפשרות לפיזור עצמי. לאחר למידת שלושת הפתרונות הם יותאמו לכל בית בד באופן פרטני, תוך התייעצות עם בעל בית הבד. בנוסף, העבודה תכלול פרק שיסקור שיטות נוספות לטיפול ותוצרי לוואי של העקר שפותחו בעולם כחלק מכלכלה מעגלית.

כיום הפתרון שמציעים רשות המים והמשרד להגנת הסביבה הוא קבלן האוסף את העקר ומפזר אותו במטעי זיתים, שבילים ומחצבות אלא שברור לכל שזהו פתרון חלקי – לא כל בעלי בתי הבד משתפים פעולה עם היוזמה וחלקם ממשיכים להזרים את העקר למערכות הביוב. לא רק זאת, אצל חלק מבעלי בתי הבד קיימת תחושה לפיה המדינה מסייעת דווקא לעבריינים – אלה שלא פותרים בעיית העקר בעצמם – ויוצרת בכך אי שוויון שיש להביא לפתרונו. הפתרון המוצא כאן יכלול את כל בתי הבד ויציע פתרון מיטבי לכולם. רק בכך אפשר יהיה למנוע אחת ולתמיד את הזיהום.