כמו בכל שנה עם בוא הסתיו, ועם תחילת עונת מסיק הזיתים, מוזרמים לנחל אלכסנדר ולנחל הנעמן שפכים הגורמים לזיהום קשה של הנחלים, לתמותת דגים ולסגירת חופי רחצה. הסיבה להזרמת השפכים היא כמויות גדולות של עקר, תוצר לוואי של תעשיית השמן, (מורכב מחומרים חומציים ובראשם פוליפנולים) המוזרמת מבתי הבד למכונים לטיפול בשפכים. ההזרמה גורמת להרס תהליך הטיפול ולצורך להזרים את השפכים לנחלים ולים. ישראל מייצרת בכל שנה בממוצע כ-13,300  טון שמן זית, כ-0.6% מכלל היצור בעולם. ברשות הפלשתינית מייצרים הממוצע 13,800 טון בשנה. הצריכה בישראל עומדת על כ-19 אלף טון בשנה. 

נחל הנעמן, לא כולם משתפים פעולה

תעשיית הזיתים לשמן בארץ מרוכזת ברובה בצפון הארץ והיא מייצרת בכל שנה כ-60-70 אלף מ"ק עקר. מתוך כמות זו  כ-5,000 מ"ק מוזרמת לנחלים. הבעיה שהיא שכל 1 ליטר של עקר גורם לזיהום של 1,000 ליטר שפכים ומחייב את הזרמתם לנחלים. כתוצאה מכך גם כמות קטנה של עקר עלולה להרוס תהליך טיפול של מט"ש שלם.

בשנים האחרונות הקציבו המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות סכומי כסף נכבדים  לאיסוף העקר מבתי הבד במטרה למנוע את הגעתו למערכות הטיפול. האיסוף מבוצע באמצעות מכליות השואבות את העקר ומפזרות אותו במטעי הזיתים. אלא, שלא כל בתי הבד משתפים פעולה  וחלקם ממשיכים להזרים את העקר למערכת הביוב. יש לכך סיבה פרקטית הנובעת מחוסר רצונם של חלק מבעלי הבד לדווח על כמויות השמן האמיתיות שהם מיצרים (ענייני מיסוי ועוד). לכן הם מעדיפים "להעלים" חלק מהעקר במערכות הביוב. כתוצאה מכך למרות המאמצים לאסוף את העקר ולמרות הכסף הרב המושקע, לפחות חלק מהעקר מוצא את דרכו למכוני הטיפול ומשם לנחלים ולים.

חשוב להדגיש, כי ענף הזית הוא סירוגי. בשנה אחת הוא מניב יבול גדול של זיתים ובשנה שלאחריה היבול קטן. בשנים שבהן היבול גדול וכמויות גדולות של עקר מגיעות למערכות הטיפול בשפכים, הטיפול במערכות קורס וגורם להזרמת העקר לנחל. ואכן, בסתיו 2019 הגיעו כמויות גדולות של עקר למט"ש כרמיאל ולמט"ש עכו וגרמו להזרמת שפכים לנחלים ולים. חשוב להדגיש, כי חלק מבעלי המאגרים "מנצלים" את הצורך בהזרמה ומזרימים  לנחלים קולחים במטרה לרוקן את המאגרים לקראת החורף. 

נחל אלכסנדר, הזרמה מהרשות

הנחל סובל בכל שנה מהזרמה של עקר מתחום הרשות הפלשתינית, שבה בתי בד רבים. רשות ניקוז שרון והמועצה האזורית עמק חפר, שבתחומה זורם הנחל, נלחמת בתופעה באמצעות סכירת הנחל והפניית השפכים למאגר העוגן, שם הם ממתינים לשיטפון שיזרים אותם לנחל ולים. מיהול העקר במי השיטפון ממתן במעט את החומציות ומקל על הפגיעה. כאשר הגשם מתאחר והשטפון לא מגיע אין מנוס מהזרמה גם ללא גשם.

במהלך 2019  יצרו המועצה האזורית עמק חפר, בשיתוף הממשל האזרחי ביהודה ושומרון, קשר עם מספר בעלי בד גדולים, ושילמו להם כדי שיאספו את העקר ולא יזרימו אותו לנחל. אלא, שההסכם נחתם עם כ-10 בעלי בתי בד, מתוך למעלה מ-30 הפועלים באזור. מכאן, שמדובר בצמצום ההזרמה ולא במניעתה המוחלטת. לא רק זאת. הקיבולת של מאגר העוגן נמוכה, והיא מספיקה ל-12 ימי אגירה בלבד. כאשר הגשם מתאחר, לא נותר אלא להזרים את העקר לנחל. יש לקוות שב-2020 יחתמו הסכמים עם בעלי בד נוספים, עובדה שאולי תביא לצמצום ההזרמה.

הניסיון הספרדי

ספרד, שלה תעשיית שמן גדולה מאוד, התמודדה עם הכמות העצומה של העקר באמצעות הקמת משרפות לשריפת העקר והגפת (קליפות וגרעיני זיתים). קדם להקמת המשרפות מעבר לבתי בד דו-פאזיים המייצרים שני זרמים – זרם של שמן וזרם משחתי המכיל מים, עקר וגפת (קליפות זיתים וגלעינים). הזרם המשחתי מועבר לשריפה במשריפות שהוקמו במיוחד לשם כך באישור ובעידוד האיחוד האירופי. חשוב להדגיש, כי המשרפות הקומו באזורים חקלאיים המיושבים בדלילות ולכן שאלת זיהום האוויר קריטית פחות מאשר אצלנו. 

גם בארץ הוקמו בתי-בד חדשים בשיטה דו-פאזית, המייצרים כ-20 אלף טון עקר וגפת בשנה, המפוזרים במטעים בצורה יעילה.  נושא השרפה כלל לא הובא לדיון.

מה צריך לעשות?

 אין מנוס מהאמירה לפיה הפתרון היחיד הוא אכיפה על בתי הבד שממשיכים להזרים עקר למערכות השפכים למרות שהמשרדי הממשלה מציעים להם פתרונות. אכיפה זו אינה פשוטה בעיקר כי מדובר בבתי בד הפועלים במגזר הערבי, שלרובם אין רישיון עסק ואין להם שום עיניין לספק מידע על היקף פעילותם. מכאן, שיש צורך בפתרון יצירת אחר ולא הנחלים, החי הצומח והים ימשיכו לסבול בכל מזיהום.