"צלול" מתנגדת לשריפת פסולת

"צלול", עמותת ירוק עכשיו וגרינפס שלחו למוסדות התכנון התנגדות להקמת משרפות לשריפת פסולת. לדברי העמותות, במקום לשרוף פסולת יש לקדם מיחזור, כלכלה מעגלית ולא להשקיע משאבים בשריפה מזהמת.

להלן ההתנגדות:

התנגדות  למתקני שריפת פסולת  תת"ל 113, 114 ו-106.  

אנו, החתומים מטה, מתנגדים למדיניות המשרד להגנת הסביבה למקד את מרב המשאבים לטיפול בפסולת – כשלושה מיליארד שקל! מכספי קרן הניקיון,  בהקמת משרפות, שיהפכו את הפסולת הביתית לזיהום אוויר וגזי חממה. דרוש שינוי כיוון ושינוי סדר העדיפויות –  במקום סבסוד מסיבי של מתקני שריפת פסולת, יש להכין תכנית כוללנית ארצית לטיפול בפסולת, לתמרץ ולעודד הפחתה במקור, כלכלה מעגלית, מחזור וקומפוסטציה, שיקטינו את כמות הפסולת שמגיעה להשבת אנרגיה (שריפה/גזיפקציה) ו/או הטמנה. לשם כך יש להתחיל בתכנית כוללנית ארצית לטיפול בפסולת.

     במקום לטפל בבעיית זיהום האשפה באמצעים מקיימים, פועלת הממשלה להקמת משרפות, תוך הטעיית הציבור לחשוב שמדובר במתקני יצירת אנרגיה, כשלמעשה כל מתקן מייצר בסך הכל כ 50 מגהואט, ולעומת זאת שריפת האשפה עלולה לגרום לבעיות בריאות ארוכות טווח. הכימיקלים הרעילים שמשתחררים במהלך שריפת הפסולת כוללים תחמוצות חנקן, דו תחמוצת הגופרית, כימיקלים אורגניים נדיפים (VOCs) וחומר אורגני רב-מחזורי (POMs). שריפת פלסטיק, עץ ועץ מטופל משחררת גם מתכות כבדות וכימיקלים רעילים, כמו דיוקסינים, עופרת וכספית.

הבעיה – זיהום מפסולת

כ-78% מהפסולת הנאספת כיום מגיעה למטמנות.  התוצאה היא בזבוז אנרגייה המושקעת באיסוף, הפרדה ושינוע, תפיסת שטחי קרקע, מטרדי ריח, זיהום מי תהום, פליטת גזי חממה וזיהום אוויר קשה (במידה והטיפול במטמנה אינו מיטבי וזה קורה לא אחת) כמו כן מדובר בביזבוז של משאבי חומר ואנרגיה.

יתרת הפסולת, שאינה מגיעה למטמנות, מושלכת בשטחים הפתוחים ונסחפת לנחלים ולים (בחופים מוצאים בממוצע כ-100 פריטי פסולת לכל 100 מ"ר, ובים כ-1.5 מיליון פריטי מיקרופלסטיק לקמ"ר).  הפסולת המושלכת גורמת לפגיעה במערכות אקולוגיות, לזיהום מי תהום ולפגיעה בבעלי חיים. שריפת פסולת גורמת לזיהום אוויר, למפגעי ריחולנזקים בריאותיים קשים.

הפתרון – מדרג טיפול בפסולת

בעולם המערבי, מקובלת כיום גישת הטיפול המשולב  המורכבת מחמש רמות – מהמועדפת ביותר למועדפת פחות: הפחתה במקור, שימוש חוזר, מחזור, השבת אנרגיה, והטמנה, כאשר המטרה היא  לצמצם בראש ובראשונה את כמות הפסולת המיוצרת, ובהמשך, לצמצםאת כמות הפסולת המגיעה להטמנה או שריפה. כדי להשיג את המטרה, נדרש במקביל עידוד של מחזור והשבה של פסולות אורגניות, לאחר קומפוסטציה, או עיכול אנארובי יבש, לדישון קרקעות. שריפת פסולת והטמנה הן ברירות המחדל האחרונות במדרג הטיפול בפסולת,  בשל המפגעים הסביבתיים ובזבוז המשאבים שהן גורמות.

לצערנו, למרות שהמשרד להגנת הסביבה הכריז שזהו מדרג הטיפול בפסולת המקובל בישראל, בדומה למדרג העולמי, הוא מתקצב כעת את הפתרון הפחות רצוי, הכמעט אחרון, בחלק הארי של הכסף, בכ-60% מסך הכספים המצטברים בקרן שמירת הנקיון. מדובר בתקציב סבסוד ענק של 2.8 מיליארד ₪, לשלושה מתקני שריפה מתוך 8-9 מתקנים מתוכננים בצפון, בדרום, בגוש דן ובמישור אדומים. משאבים ציבוריים שהיו צריכים לשמש בראש ובראשונה לתוכניות חינוך והסברה לעידוד הפחתת צריכה, שימוש חוזר, הפרדה במקור ומחזור, וכן לעודד פתרונות קצה, שיאפשרו שימוש חוזר, מחזור, קומפוסטציה ועיכול אנארובי, ורק בסוף, אם בכלל, כשאין פתרון אחר, לקדם פתרונות להשבת פסולת לאנרגיה.

בישראל לא מוצה מהלך להפרדה במקור – ב-2012 פרסם המשרד להגנ"ס תוכנית להפרדה במקור.לאחר שלוש  שנים החליט השר לא עמדה ביעדים ובמקום לשפר את ההשקעה בהפרדה במקור  החליט להפסיק אתה..  בשעה שבעולם עברו למעלה משלוש שנים עד שהושגה  הפרדה טובה במקור, אצלנו החליטו להרים ידיים, כאשר ברור לכל שהתוכנית לא יכולה להצליח ללא השקעה בחינוך ובתשתיות להפרדה.

התנגדות לשריפת פסולת

• למרות השם היפה "השבת אנרגיה", שריפת פסולת היא בזבוז חומר. היא פולטת גזי חממה ועלולה לגרום לזיהום אויר חמור.
• באירופה ובאנגליה, בהן יש ניסיון של שנים בהפעלת משרפות, קיימת התנגדות ציבורית רחבה למתקני שריפת פסולת בשל זיהום האוויר שהם יוצרים. התנגדות הציבור מגובה במחקרים ומאמרים המצביעים על קשר בין המשרפות לבין עלייה בתחלואה בקרב אוכלוסייה המתגוררת בסמוך.
• מתקני שריפת פסולת ידועים כמפגע סביבתי ובריאותי בשל פליטת חומרים רעילים ומסרטנים המצטברים ברקמות לאורך שנים.  גם לגבי משרפות חדשות, המשתמשות בטכנולוגיות לספיחת המזהמים, קשה לדעת מה יהיו השפעותיהן בעתיד. על-פי עקרון הזהירות המונעת, יש להימנע מחלופה זו כאשר יש חלופות פחות מסוכנות.
• גם לאחר השריפה, כ-25% ממסת החומר נותרת כאפר שחלקו מכיל חומרים רעילים הדורשים הטמנה, בתקן יעודי לפסולת מסוכנת (עשרות אלפי טון של אפר מרחף מכל מתקן שריפה כנ"ל). לחליפין, הפרדה טובה במקור + קומפוסטציה, ו/או הפקת ביוגז בעיכול אנארובי יבש מפסולת אורגנית יאפשרו מחזור, יצירת דשן באיכות גבוהה והשבת אנרגיה של כ-80%  מהפסולת. כלומר, מבחינת מסת שארית החומר הנותרת להטמנה  אין הבדל בין החלופות הנ"ל .
• למתקני שריפת פסולת עלויות גבוהות מאוד: עלויות הקמת התשתית משמעותיות, ועלות הפעלת מתקני שריפה. השקעה של מיליארדים במתקני שריפה תחבל בקידום הפחתת פסולת ובהפרדה במקור. הצמדת מתקן המיון למתקן שריפת הפסולת, במיוחד אם מדובר באותו זכיין, עלולה ליצור תמריץ להפחתת המחזור, ולהפניית כל החומר האורגני בעל הערך הקלורי הגבוה לשריפה. עקב כך, מתקני טיפול בפסולת שייעודם המרכזי שריפת פסולת ייפגעו ביעדי המיחזור.
• בינואר 2017 פרסם האיחוד האירופי מסמך העוסק בקשר שבין מתקני השבת אנרגיה וכלכלה מעגלית, בו קרא למדינות החברות לשמור על עקרון ההפחתה במקור ומניעת ייצור הפסולות וכן על עקרון מחזור הפסולות.
• באוגוסט 2019 פרסמה מועצת השרים של המדינות הנורדיות המלצה להעלות את יעדי המחזור, לחלץ כמה שיותר חומרי גלם מזרם האשפה ולאמץ עקרונות של כלכלה מעגלית. המלצה זו באה לאחר שהתברר, שכדי לגרום למתקני שריפת הפסולת להיות כלכליים, אחוזי שריפת הפסולת במדינה עלו ופגעו במיחזור.
• באוקטובר 2019 הודיע הבנק האירופאי להשקעות (EIB) שהוא מסיר את תמיכתו ממימון משרפת פסולת בעיר בלגראד, סרביה, מאחר והמדינה לא עמדה ביעדי מחזור הפסולת. לכן בעוד במדינות מתקדמות באירופה וארה"ב עוברות לטכנולוגיות שאינן שריפה, ישראל מתכוונת לשים את כל יהבה על טיפול בפסולת בטכנולוגיה מיושנת, מבזבזת משאבים, אשר תרחיק את היעדים של הפחתה במקור וכלכלה מעגלית.

החשש הגדול, הלא מופרך, של הציבור בישראל, נובע מהמחסור והכשלים בפיקוח ואכיפה של הרשויות, וביניהן המשרד להגנת הסביבה (ראו דו"חות מבקר המדינה בנושא). מתקני שריפה מתקדמים דורשים תחזוקה גבוהה ופיקוח. נדרשת גם התאמה של תקנות חוק אויר נקי ותקנות הפליטה לניטור ופיקוח לכל החומרים העלולים להפלט ממשרפות פסולת בארץ. גם בטכנולוגיות מיטביות לצמצום הפליטות, ללא פיקוח ואכיפה על הרכב הפסולת, תפעול המשרפה, הפליטות ועוד, יווצרו מפגעים סביבתיים. כל עוד יהיה מחסור חמור במפקחים ואנשי אכיפה, הצורך לפקח על תעשייה מזהמת נוספת לא יתממש, לא תהיה הרתולא כל החומרים שייפלטו ממתקנים אלה ינוטרו כפי שנדרש.

• כפי שהובהר בדיון שנערך ביום 11.5.20 בות"ל, הרכב הפליטות בישראל צפוי להיות שונה מאשר במדינות האיחוד, בגין הבדלים בהרכב הפסולת וטיב הטיפול בפסולת לפני הגעתה למשרפה. כך לדוגמה, אם בפועל המתקנים יקלטו גם פסולת מעורבת ורטובה, כיוון שאין בישראל הפרדה במקור, ומתקני ההפרדה יהיו יקרים להפעלה או לא יעילים מספיק, אזי השריפה תהיה פחות יעילה ותגרום ליותר זיהום והפסד למפעיל (הזנת הבעירה בדלק נוסף). לאור כך, מכיוון שהמשרפה חייבת להמשיך לעבוד ו"לזלול" פסולת, יש חשש שבמטרה לשמור על כלכליותן (הרי אין פתרון אחר לפסולת), הרגולטור יאשר הקלות  בהפעלתן למרות החריגות.  
• בעולם משרפות פסולת משיבות רק חלק מהחום הנוצר להפקת חשמל והחום השיורי מנוצל לחימום. בישראל אין דורש לאנרגיית חום (מפעלים שעובדים על קיטור או חימום ביתי), מה גם שבישראל לא קיים נכון לעכשיו תעריף לחשמל המיוצר במתקן כזה. כך או כך, כרגע נראה שבהרכב הפסולת הקיים בהחלט תידרש תוספת דלקים כדי להגיע לטמפרטורת הבעירה הרצויה והיציבה להפקת אנרגיה חשמלית משריפת הפסולת.
• קיימות חלופות להטמנה הכוללות הפקת אנרגיה מפסולת שלא נבדקו. קיימים מתקנים לעיכול אנארובי, המפיקים מהפסולת האורגאנית ביו-גז (מתאן) ודשן. מתקנים להמרת הפסולת לדלקים או גזים (בשיטות כגון פירוליזה, גזיפקציה או פלסמה). לעמדתנו, בחינת חלופות אלה לא מוצתה, והמשרד להגנת הסביבה החליט לקדם שריפה ללא בחינה מעמיקה של מכלול החלופות, הסיכונים והשלכות. שריפת פסולת מסיטה את תשומת הלב מפתרונות בר-קיימא יותר, כמו תכנון מחדש של מוצרים למחזור או ביטול פלסטיק רעיל וקשה למחזור.

 נקודות נוספות להתיחסות בכל תוכנית לשריפת פסולת  

• שיתוף ציבור ושקיפות – תוכניות שצפויות להן השפעה כה גדולה על האזרחים ובריאותם, מחייבות שקיפות ושיתוף הציבור והרשויות המקומיות, מראשית שלב התכנון ולכלול את כל השיקולים, ההיבטים והדרישות. רק בדרך זו אפשר יהיה להפיג את החששות והמתח, ולצמצם התנגדויות בשלב מאוחר יותר. הוספת מתקן שריפה בשלב היתר בניה, בתוכנית שלא כוללת אזכור של שריפת פסולת, היא שינוי מהותי ואינה יכולה לדלג על שיתוף הציבור. כמו כן, ראוי לשלב בתהליך צוות מלווה-מדעי ומקצועי.
• הנחיות להכנת התסקיר השפעה לסביבה צריכות להתפרסם ולכלול חלופות לשריפה ובחינה השוואתית מעמיקה של השפעה בריאות הציבור על כל אחת מהחלופות.
• תסקיר השפעה על הסביבה למתקן השריפה צריך להיות חלק מהתוכנית לפני בחירת היזם. זאת כדי שהתנאים והדרישות המופיעים בתסקיר יהיו מחייבים וברורים כבר בשלב המכרז, על מנת לסנן מראש חברות ויזמים שלא יכולים להוכיח עמידה בתנאים אלה. ביצוע התסקיר לאחר בחירת היזם תגרום לעריכת תסקיר לא מיטבי או לכשל ביישום הוראות/המלצות התסקיר.
• יש לבחון מחדש פשטי הצפה של הנחלים הגובלים באתרים המוצעים (חיריה ומורשה) על בסיס תרחישים של עלייה בשכיחות אירועי גשם קיצוניים והצפות בשל שינויי אקלים.
• מכרז להקמה ותפעול של מתקני טיפול ושריפת פסולת צריך להתפרסם להערות הרשויות המקומיות הסמוכות ולציבור בשלב מוקדם ככל האפשר. התושבים בישובים הסמוכים חוששים מזיהום האוויר, ממפגעי ריח ובטיחות ומפגיעה בבריאותם. החשש מתעצם בשל מחסור בפיקוח ואכיפה סביבתית חלשה בישראל ולאור כשלי פיקוח במפעלי תעשייה אחרים בארץ.
• יש חובה לפרט במכרז עצמו מה התנאים והדרישות ממתקן המיון ומה הדרישות הסביבתיות. איכות מתקן המיון והפעלתו התקינה הכרחית לצמצום זיהום האוויר מתהליך השריפה ולהגדלת אחוזי המחזור.
• במכרז חייב להופיע תנאי סף למפעיל המשרפה. כפי שציינו ישראל נמצאת בראשית הדרך בנושא השבת אנרגיה/משרפות ואין לה כל ניסיון בהפעלה של מתקנים אלו. יש לדאוג שהמפעיל יהיה חברה בינ"ל בעלת ניסיון מוכח ורב שנים בהקמה ובהפעלה של המתקן. מפעיל לא מנוסה מגדיל באופן ניכר את הסיכון והחששות למפגעי זיהום אוויר, קרקע ומים.
• אסור שהסטנדרטים הסביבתיים במכרז יהיו משניים לפיננסיים. החשש הוא, שאם חברה המקפידה על סטדנטרדים סביבתיים מחמירים תיגש למכרז, היא לא תעבור לשלבים מתקדמים שלו בגין הצעת מחיר גבוהה יותר. מכאן, שחשוב שהדרישות הסביבתיות והבריאותיות יופיעו במכרז לפני בחירת המועמדים.
• במכרז ובפיקוח על המפעיל יש לוודא את הרכב וכמות הפסולת –על מנת להבטיח זאת מראש, יש לבצע סקר הרכב פסולת מקומי על מנת לאמוד את רמת היעילות הצפויה של המתקנים ואת הצפי לגבי פליטת המזהמים. בנוסף, יש לוודא, באמצעים רגולטיביים, שלמתקן השריפה תוכנס רק פסולת שיורית (כזו שאין לה פתרון אחר) וכזו שמתאימה לשריפה במתקן ואינה יוצרת מפגעי זיהום אוויר (לאחר טיפול בפליטות).