בכל שנה ובעיקר אחרי סערות החורף, מגיעים דייגים לשפכי הנחלים ובאישור משרד החקלאות צדים דגיגוני בורי (קיפון) שמוצאים מקלט בשפכי הנחלים. הדיג מתבצע באמצעות רשת ודלי (ראו בתמונה) אליו מוכנסים הדגיגונים משם הם מועברים לבתי אימון וכשהם מגיעים לגודל מסויים הם מועברים לברכות הדגים שברחבי הארץ ברובן בקיבוצים: בעמק המעיינות, עמק חרוד, בקעת הירדן, גליל מערבי ומעגן מיכאל. חלק מהדגיגים מועברים לכינרת ושם הם נידוגים על-ידי הדייגים. על-פי הערכה בכל שנה נתפסים כשבעה מיליון דגיגים (במצרים נתפסים כמיליארד דגיגים). בעבר נתפסו כ-10 מיליון דגיגים בשנה אך שיפור בשרידותם אפשרה להקטין את הכמות.בשנים האחרונות ובעקבות ביקורת קשה על התפיסה וההפרעה שהיא גורמת לחי ולצומח בשפכי הנחלים, אסרה רשות הטבע והגנים על משרד החקלאות להעניק רשיונות תפיסה בשפכי נחלים המוגדרים גן לאומי או שמורת טבע – בנחל בצת, נחל כזיב, נחל דליה, נחל אלכסנדר ועוד, האסורים ממילא בדיג. איסור התפיסה בנחלים אלה מגביר את הלחץ על נחלים אחרים – קישון, ירקון, לכיש, פולג ועוד.
בשנים האחרונות נעשים ניסיונות בארץ ובעולם לגדל דגיגוני בורי בשבי וזאת במטרה למנוע את תפיסת הדגיגונים בשפכי הנחלים. ואכן, לאחרונה דיווחה המעבדה בחוף דור על הצלחות. כבר כיום מספקת המעבדה כ-1.5 מיליון דגיגים למדגים השונים. אלא שהבעיה המרכזית העומדת בפני מעבר לגידול מלא בשבי היא המחיר, שכן עלותו של דגיג שנולד בשבי גבוהה מעלותו של דגיג שנתפס בים.
לדעת עמותת צלול, על משרד החקלאות להשקיע במחקר אך גם לתמוך במדגים המבקשים לעבור מרכישת דגים מהבר לרכישת דגים מתועשים. להערכת מומחים עד 2024 אפשר יהיה לייצר את רוב כמות הדגיגים בשבי כשהשאיפה היא להגיע למצב שבו 70% מהדגיגים יגודלו במעבדה ו-30% יבואו מהים (כדי לשפר את הגנטיקה של הדגיגים) אלא שמה שיקבע את המעבר מתפיסת הדגים בשפכי הנחלים ליצור דגיגים במעבדה הם שכן לפי שעה מחירם של הדגיגים המתועשים גבוה יותר ממחיר דגיגי הבר. מכאן שאם רוצים לעבור לגידול מתועש על משרד החקלאות לתמוך בתעשייה ובמגדלים ולעודד אותם לבצע את המעבר.
בתמונה: דייגי בורי בשפך נחל אלכסנדר, נובמבר 2014