כתבה ב"הארץ" על המאבק להפסקת הזרמת השפכים בנחל קדרון.
מפגע השפכים הגדול ביותר בישראל, כך הגדירו אנשי יחידת ניטור נחלים של רשות הטבע והגנים את נחל קדרון, המתחיל בירושלים ומגיע עד ים המלח. חרפה סביבתית זאת נמשכת עשרות שנים, אבל סופה נראה באופק. בחודשים האחרונים החלו חברות המים והביוב של ירושלים (הגיחון ומבט"י) בעבודות להקמת מערכת מתקני סינון וטיהור, שיטפלו בשפכים ויזרימו אותם בסופו של דבר לשימוש חקלאי של פלסטינים ומתנחלים בבקעת הירדן.
סיפור הקדרון יכול לשמש בסיס לקורס מרתק בבתי ספר ללימודי הסביבה. יהיה אפשר ללמד בו, כיצד סכסוך לאומי מונע טיפול במשאב קיומי והופך פנינת נוף, טבע ומורשת למפגע סביבתי חמור. מדובר בנחל, הקולט שפכים לא מטוהרים מירושלים ומיישובים פלסטיניים ועובר בחלקו בשטח בשליטת ישראל ובחלקו בשטחים שבאחריות אזרחית של הרשות הפלסטינית. זורמת בו כמות שפכים שנתית של יותר מ–13 מיליון מ"ק. הללו נאספים במאגרים שהקימו אגודת המים של המתנחלים בבקעת הירדן, ולאחר טיהור ראשוני בלבד מוזרמים בצינור להשקיה חקלאית.
במשך שנים לא הצליחו ישראל והרשות הפלסטינית להגיע להסכמות על התוואי והמיקום של מתקני הטיהור והצינורות להזרמת השפכים שעברו טיהור. רק מאמצים בלתי נלאים של כמה מתווכים, ובראשם המשפטן הסביבתי פרופ' ראובן לסטר, ולבסוף מעורבות של רשות המים ומשרד ראש הממשלה, הביאו לפריצת דרך. סייע גם מאבק משפטי של עמותת "צלול", בדרישה לנקות את הנחל. גם משרד הבריאות התערב ודחף לפתרון. בסופו של דבר הושגו הסכמות, שנבעו מאינטרס משותף: ישראל נזקקה באופן דחוף לטיפול בבושה הלאומית של עיר בירה המזהמת את סביבתה, והפלסטינים נזקקו לפתרון למפגעי השפכים ולמקור מים לשטחי חקלאות באזור יריחו.
יש לציין, כי בית המשפט העליון קבע שלולא העתירה של "צלול" ספק אם הפרויקט היה מקודם. יו"ר הגיחון, אבי בלשניקוב, אמר בטקס חנוכת הרחבת מט"ש האוג, כי הסביבה חייבת תודה לעמותת צלול על התעקשותה במאבקה למען הנחל. גם לדבריו, לולא העתירה של "צלול" ספק אם הפרויקט היה יוצא לדרך.