עמותת "צלול" דורשת מזה שנים לאשר את חוק התלמ"ת למוכנות למקרה של זיהום דלק בים. הממשלה מסרבת ועכשיו כולנו משלמים את המחיר
מהו התלמ"ת?
הדרישה לחקיקת חוק חירום לאומי למוכנות ולתגובה לאירועי זיהום ים (תלמ"ת) באה בעקבות אשרור שתי אמנות בינלאומית: פרוטוקול "מניעה וחירום" (2002) של אמנת ברצלונה (1976) ואמנת OPRC בדבר מוכנות, תגובה ושיתוף פעולה בעניין זיהום ים משמן (1990) ואכן, באפריל 1998 הטילה הממשלה על המשרד להגנת הסביבה (החלטה 3662) להכין את חוק התלמ"ת, למנות ועדת היגוי בין-משרדית שתלווה את התהליך ולהגיש את מסקנותיה עד לתחילת 2000 מטרות התוכנית היו לספק נהלים וכלים למניעת זיהום ים בשמן ובדלק ולספק כלים ונהלים לצמצום האסון, באם יתרחש. לתוכנית צריכים להיות שותפים משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, המשתמשים, קבלנים וכן הסכמי סיוע בינלאומיים REMPEC עם ארצות שכנות והסכמים עם חברות ביטוח. ב- 1999 התגלו מאגרי הגז "נועה" ו"מרי B, שהדגישו את הצורך לאשר את התוכנית להתמודדות אך רק, במאי 2008, הובאו עקרונות התוכנית להחלטת ממשלה 3542 חמ/11 שהטילה על המשרד להגנת הסביבה לעגנה בחקיקה, ועל המשרדים האחרים להיערך למימושה, כולל מימון והצטיידות. באותה עת, נמצאו מאגרי הגז "לוויתן", "תמר" ו"דלית" (2009) והוקם מתקן ההפקה "תמר", בצמוד למתקן "ים תטיס" והמדינה אפשרה קידוחים במים הטריטוריאליים – קידוח "ים 3 ,"מול חופי אשדוד, וקידוח "גבריאלה" מול הרצלייה, בעקבותיהם אישרו משרד האוצר והמשרד להגנת הסביבה הקצאה תקציבית ותוספת כוח-אדם להיערכות לאירוע זיהום ים ברמה לאומית. היערכות זו הייתה צפויה להיות מושלמת עד 2015. בעקבות לחץ ארגוני הסביבה, ובראשם "צלול", התכוון המשרד להגנת הסביבה ב-2014 להביא לאישור הממשלה את הצעת החוק, אך לא עשה זאת בעקבות התנגדות משרד האנרגייה והמים, שדרש יתר מעורבות בהיערכות ואת הכפפת המשרד להגנת הסביבה למרותו, כבעל זכות האישור הסופית לכל החלטה. זאת, בשל החשש שמא המשרד להגנת הסביבה ידרוש מהתעשייה רמת מוכנות גבוהה מדי, שעלויותיה גבוהות. מתנגד נוסף היה משרד הפנים, שחשש שהתוכנית תטיל על הרשויות המקומיות חובות ועלויות רבות מדי לטיפול בזיהום, שצפוי להגיע ברובו אל החופים. אמנם, המשרד להגנת הסביבה מימן לפני מספר שנים תוכניות מקומיות לרשויות המקומיות, אך תכניות אלה יושמו רק בחלק מהרשויות ובצורה שטחית בלבד זאת למרות שעל פי הערכה כ-80% מהזיהום אכן יגיע בסופו של דבר לחופים. בנוסף, מימן המשרד להגנת הסביבה לכל הרשויות המקומיות החופיות רכישת ציוד חירום בסיסי וקבע דרישות מכל מתקן קידוח, על בסיס תרחישים המקובלים בעולם, אך למרות זאת ההתנגדות לא פחתה והחוק לא אושר.
דו"ח המבקר ותגובת המשרד להגנת הסביבה
מבקר המדינה מתח ביקורת בדו"ח 64א' (2013) על חוסר המוכנות וחוסר ההיערכות לטיפול בנזקים הסביבתיים הצפויים מקידוחי הגז והנפט בים. לדברי נציג המבקר בוועדה לביקורת המדינה, ב-17 לדצמבר 2013" החלטת הממשלה, מיוני 2008 הטילה על המשרד להגנת הסביבה לבצע ולרכז פעילויות הקשורות ביישום התלמ"ת.
בדצמבר 2012 טרם ביצע המשרד להגנת הסביבה את כל הפעולות שנקבעו בהחלטת הממשלה האמורה ומדינת ישראל אינה ערוכה לטפל באירוע זיהום ים חמור".
ראש היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה, רני עמיר, אמר במהלך הדיון: "השלמת ההצטיידות שלנו בכלי שיט ובתחנות ובמלוא ההערכות שלנו – אנחנו צופים שהיא תסתיים עד 2016 ,מקווים מאד. אבל אני רוצה לומר דבר מאד חשוב לאנשי הוועדה, ואמרתי את זה גם לשר: שואלים אותנו הרבה פעמים האם כאשר נשלים את כל ההיערכות הזו נהיה מוכנים לכל תרחיש. אז התשובה היא, צריך להגיד על השולחן: התשובה היא: לא. זה תלוי מאד באיזה תרחיש מדובר. גם בארצות הברית, באותו אירוע ידוע לשמצה במפרץ מקסיקו, לא היו ערוכים לצורך העניין הזה. אף אחד לא צפה את זה. היום ניתן לומר בפירוש כי לו"ז ההצטיידות היה אופטימי מידי, והמשמעות על תהליכים ועשייה המתקיימת כל העת היא שאנחנו מצויים תחת סיכון, ולא סיכון מבוקר".
התרחיש עליו מבוסס התלמ"ת
מה שקובע האם דליפה תהפוך לאסון או לא, הם זמן התגובה, כמות הצוותים והציוד העומד לרשותם. כל זאת אל מול היקף הזיהום. ואכן, בהצעת חוק התלמ"ת, ניתן לזהות כשלים הנוגעים לקריטריונים אלה ביחס לכל אחד מהגופים המטפלים: הערכות המדינה לאסון זיהום ים בשמן, כפי שהיא מופיעה בתלמ"ת, נסמכת על ארבע רמות:
• רמה לאומית – היערכות המשרד להגנת הסביבה בכוח אדם ובציוד.
• רמה מקומית/מפעלית – קידוחי גז ונפט, אניות, מקשרים ימיים, נמלים ומעגנות, תשתיות והרשויות
המקומיות החופיות.
• קבלנים ישראליים וחברות פרטיות (כולל באמצעות חברות ביטוח).
• הסכמים בינלאומיים לסיוע הדדי באמצעות REMPEC וביטוחים בינלאומיים.
כמקובל בעולם, נהוג לחלק את תרחישי הסיכון לשלוש רמות:
1 Tier – אירוע זיהום ים קטן או מקומי שבעל תכנית מפעלית ו/או בעל תכנית מקומית יכול לטפל בו.
2 Tier – אירוע זיהום ים בינוני או בהיקף מקומי, שהוא מעבר ליכולת הטיפול של בעל תכנית מוכנות מקומית. ברמה 1 .הטיפול באירוע מצריך סיוע מבעלי תכניות מקומיות סמוכות (2a Tier , כאשר מקור הזיהום אינו ידוע,או שהוא נובע ממקור ללא תכנית טיפול, ניהול האירוע יהיה באחריות היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית .(Tier 2b)
3 Tier – אירוע זיהום ים גדול או אזורי/לאומי המצריך גיוס משאבים לאומיים או בינלאומיים. מטופל ע"י הרשות הלאומית, בסיוע בעלי תכניות מפעליות ותכניות מקומיות ובצירוף משאבים בינלאומיים. האירוע הנוכחי הוגדר כ-TIER 2B אלא שהמשרד להגנת הסביבה הטיל את האחריות על הרשויות ומינה את עצמו לתפקיד של יועץ בלבד ולא כמנהל אירוע.
מה התגלה בעקבות האסון הנוכחי?
האסון חשף את מה ש"צלול" ידעה מזמן ואף התריעה על כך פעם אחר פעם: מדינת ישראל אינה ערוכה למקרה של תאונת שמן או תאונת קידוח בים. עובדה זו חושפת את הטבע, את ענף הדייג, את החופים, התיירות וההתפלה לאסון.
דחיית אישור חוק התלמ"ת ודחיית ההצטיידות, הגורמים לכך שהאחריות לטיפול בזיהום הים מוטלת על המשרד להגנת הסביבה, ללא סמכות בחוק, תוך תקצוב חסר, והצטיידות חסרה
עד מאד. אלה יוצרים חוסר מוכנות וחושפים את הים והמדינה לסכנות מרובות.על הממשלה להתגבר על המחלוקות הפנימיות בין משרדיה השונים, לאשר את החוק לאחר תיקונים ולמצוא את הדרך לפעול בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות.
ומה על הרשויות המקומיות?
היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית אמנם מימנה ב-2010 הכנת תכניות חירום (תח"מ) להתמודדות בזיהום בשמן בחלק מהרשויות המקומיות, על-פי תרחיש לפיו החופים יזוהמו בחול מהול בשמן בעובי של 5 ס"מ. מהנתונים עולה שרק מחצית מהרשויות החופיות עברו הכשרה – חיפה, הרצליה, ת"א, חוף הכרמל, אשקלון, אשדוד, ראשל"צ ועכו, והן מתרגלות אירועי זיהום ים לפחות פעם בשנה. שאר הרשויות מתרגלות ברמת תרגילי שולחן
בלבד ורק מיעוטן משתתפות בתרגילי השטח שמבצעת היחידה הארצית. כל הרשויות מתאפיינות בחוסר חמור בציוד ובתוכניות לא מעודכנות. ואכן, האסון חשף שלא רק שהרשויות אינן מצוידות בחלקן אינן יודעות כיצד לנהוג והן נתונות לחסדי מתנדבים. כך גם שמורות הטבע והגנים הלאומיים, גם הם, כך התברר אינם מצוידים מספיק וגם הם מתבססים על מתנדבים.
