נחלים

רוב נחלי ישראל סובלים מזיהום כרוני, מהזנחה וממחסור חמור במים. מצב זה הוא תולדה של ירידת מפלס מי התהום ותפיסת מעיינות; במקרים רבים, הקמת תחנות שאיבה ישירות על מקור הנביעה מונעת את זרימת המים הטבעית ומביאה להתייבשות הנחל.

הנזק האקולוגי – הפסקת הזרמת המים הסבה נזק בלתי הפיך למערכות האקולוגיות:

• אובדן בתי גידול: היעלמותן של שלוליות חורף וביצות שהיוו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ.

• פגיעה במגוון הביולוגי: למעלה ממחצית ממיני הצמחים ובעלי החיים ששכנו בנחלים נכחדו או נעלמו עקב היובש והזיהום.

• פלישת מינים: כניסת מינים פולשים המשתלטים על שטחי המחיה של המינים המקומיים.

המאבק להשבת המים

בשנים האחרונות, בלחץ ארגוני הסביבה ובהכרה של רשות המים, רשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה, החלו תוכניות להשבת מים לנחלים. זאת באמצעות הסרת תשתיות השאיבה מהמעיינות ("איחוז המעיינות") והחלפת המים שנתפסו במי קולחים מטופלים. עם זאת, קצב התכנון והביצוע איטי להחריד. עד כה שוחררו מעיינות בודדים בלבד, בהם: נחל כזיב, הגעתון, עין יזרעאל ונחל ציפורי.

כשלי התשתית והזיהום

למעט נחל כזיב, רוב הנחלים הזורמים לים התיכון, לכנרת ולים המלח מזוהמים מהזרמת שפכים וקולחים. תופעה זו מתרחשת עקב תקלות בתשתית או מחסור במאגרי אגירה (בעיקר בחורף ובאביב). בכל שנה מתרחשות אלפי תקלות במכוני טיהור, בתחנות שאיבה ובקווי הולכה, שרק חלקן מדווחות. אי-תיקון התקלות והזרמת הביוב לנחלים יורדים לטמיון השקעות של מיליארדי שקלים בשיקום.

המכשול הממסדי: פיצול סמכויות וחוסר אכיפה

ניהול הנחלים בישראל סובל מביזור קיצוני המקשה על שיקומם:

1. אכיפה חלשה: אגף מים ונחלים במשרד להגנת הסביבה הוא גוף קטן, והאכיפה נסמכת על המשטרה הירוקה והמחוזות, מה שמחליש את היכולת להרתיע מזהמים.

2. עומס רגולטורי: על הנחלים חלים חוקים רבים (חוק המים, הניקיון, הניקוז, פקודת העיריות ועוד).

3. פיזור סמכויות: האחריות מפוצלת בין עשרות גופים – עיריות, מועצות אזוריות ומשרדי ממשלה שונים (אנרגיה, חקלאות, הגנת הסביבה, פנים). לכל גוף אינטרסים והשקפות עולם שונות, מצב המייצר "סבך ביורוקרטי" שבולם כל ניסיון לתכנון ואכיפה יעילים.