עמותת "צלול" אבלה על לכתו של מוריס קאהן ז"ל. איש חזון פורץ דרך שתרם רבות לכלכלה, למגזר השלישי ולכל חלקי החברה הישראלית.
מוריס, יחד עם בנו בנג'י, הובילו את המאבק להצלת שונית האלמוגים במפרץ אילת ולייסוד עמותת "צלול" להגנת האדם והסביבה. התמיכה והליווי הצמוד של מוריס ביטאו את החשיבות שראה בצמצום הזיהום הסביבתי.
מאז הוקמה 'צלול', לפני 26 שנים, מוריס היה עבורנו מודל לעמידה איתנה מול גופים רבי עוצמה שפגעו בבריאות ובסביבה. את הכל עשה מתוך אהבה עזה למפרץ אילת, לים התיכון ולסביבה ומתוך הבנה שאם לא נעמוד על המשמר אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.
בראיון שנתן לעמותת "צלול", לרגל הוצאת ספר על פועלה של העמותה, אמר: "הדבר היחיד שמצער אותי היא התחושה שלא נותר לי הרבה זמן כדי לעשות עוד דברים רבים וחשובים. אם הטמפרטורה בעולם תעלה זה יהיה הסוף של כולנו, ובעיקר של השוניות. האלמוגים הם כמו הכנריות במכרות שיודעות לפני כולם מתי נגמר החמצן. הכנריות מצייצות כבר עכשיו, ואנחנו חייבים לשמוע אותן".
פועלו של מוריס ודבריו הם צוואה שנמשיך לפעול להגשמתה.
"הכנריות מצייצות כבר עכשיו ואנחנו חייבים לשמוע אותן"
איש העסקים מוריס קאהן מספר על המאבקים הסביבתיים החשובים שלהם היה שותף – המאבק לסגירת כלובי הדגים של החקלאות הימית במפרץ אילת שאיימו להשמיד את שונית האלמוגים היקרה שבו, מאבקם של לוחמי השייטת להכרה במחלת הסרטן שהתפרצה אצלם בעקבות הצלילות בנחל הקישון המזוהם והמאבק לסגירת מכל האמוניה המסוכן. הוא מספר מדוע החליט להקים את "צלול" ועל הצורך הדחוף של כולנו להתמודד עם משבר האקלים.
מוריס קאהן, איש עסקים מצליח, שמר על פרטיותו והתרחק ממדורי הרכילות הכלכלית עד שנתקל בסוף המאה הקודמת בשתי עוולות חברתיות וסביבתיות מולן לא היה מסוגל להישאר אדיש – מאבקם של לוחמי השייטת להכרה במחלות סרטן שבהן חלו כתוצאה מהצלילות בקישון, וההרס שגרמו כלובי הדגים של החקלאות הימית לשוניות האלמוגים במפרץ אילת. כשהחליט להתגייס למען הצוללנים ולמען האלמוגים ידע שישלם מחיר כבד בכסף, בזמן ובאובדן הפרטיות, אך במבט לאחור הוא משוכנע שזה היה כדאי.
קאהן מאפשר כאן הצצה לראשית הדרך ולמה שגרם לו לעמוד בחזית של שורת מאבקים סביבתיים ששינו את פניה של הסביבה בארץ ומילאו לבבות רבים בתקווה שהדבר אפשרי.
"המאבק על הקישון", אומר קאהן, "היה למען לוחמי השייטת. הם היו בחורים טובים, חזקים ואמיצים שתרמו למדינה, וכשחלו בסרטן בעקבות הצלילות בנחל, היא הפנתה להם עורף. הגענו לסיפור של הקישון דרך בנם של חברינו, יובל תמיר, איש חיל הים שצלל בקישון במסגרת שירותו הצבאי. לאחר שגילה שחלה בסרטן בירר מה קרה לחברים שלו. כשגילה שרבים מהם חלו בסרטן, התחיל לחשוד שהתחלואה קשורה לצלילות בנחל. הוא סיפר לנו על כך והחלטנו להביא את זה לידיעת הצבא".
אלא שקאהן ותמיר נחלו אכזבה קשה. "לאחר בדיקה שטחית בלבד", אומר קאהן, "הודיע לנו שאין הבדל בתחלואה בין חולי הסרטן יוצאי השייטת לבין חיילים שלא צללו בנחל, ולכן אי אפשר להוכיח שמחלת הסרטן היא תוצאה ישירה של הצלילות. אני שונא לומר זאת, אבל אין ספק שהבדיקה הזו תוכננה מראש כך שיראה שאין קשר בין הדברים. עבורי זה היה דבר נורא. ההבנה שיד מכוונת עומדת מאחורי הבדיקה הייתה משהו שהיה קשה לי לדמיין".
בעקבות הטענות הקשות ובעקבות כתבות שפורסמו בתקשורת ביוזמת הצוללנים, החליט צה"ל למנות ב-24 ביוני 2000 ועדת חקירה שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, וחבריה היו פרופסור מאיר וילצ'יק וד"ר גדי רנרט. "אני מתבייש לומר ששני השותפים של שמגר אמרו שאין שום הבדל משמעותי בין התחלואה בקרב לוחמי הקישון ליתר האוכלוסייה. הקישון היה מלא בפסולת תעשייתית שהזרימו העיריות, המכונים לטיפול בשפכים והמפעלים שלאורכו, ולמרות זאת הצבא אילץ את חייליו לצלול במים המזוהמים. איך אפשר לומר שלא היתה לכך השפעה?". שואל קאהן.
"בעדותו בפני הוועדה שאל תמיר את חבריה האם הם היו מאפשרים לילדיהם לצלול בקישון ותשובתם הייתה: 'בלי בעיות'. יובל אמר להם: 'שניכם משקרים'. נכדה של אחד מחברי הוועדה צללה פעם בקישון ולקתה בשיתוק חלקי, אבל אבא שלה אסר עליה להעיד נגד חיל הים. בסוף היא עשתה את זה".
קאהן משוכנע שמי שהיטה בסוף את הכף היה השופט שמגר שהחליט שהזיהום בקישון הוא ללא ספק הסיבה למחלת הסרטן של הלוחמים. "אנחנו חייבים את הכל לשופט שמגר", אומר קאהן.
"זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שכדי להצליח אנחנו צריכים להילחם בממשלה. זה היה הקרב הראשון שבו ניצחנו. וזה לא היה מובן מאליו. מי שהוביל את הקרב הזה היה יובל, אני רק סייעתי, אבל הוא בטוח שאם לא היינו עוזרים לו ותומכים במאבק שלו, הוא כנראה היה מפסיד".
מעודד מהחלטת ועדת "שמגר" וניצחון הצוללנים על המערכת הבירוקרטית, התפנה קאהן לקרב הגדול לא פחות – חייהן של שוניות האלמוגים במפרץ אילת.
"אילת מבורכת בשוניות אלמוגים נהדרות עליהן ניסינו להגן במשך שנים", מספר קאהן. "בעקבות מחקר שערך המכון לחקר הימים והאגמים החליטו קיבוצי הערבה להכניס כלובי דגים לים, באזור שבו שכנו האלמוגים. הזיהום שגרמו הכלובים התחיל מהר מאוד להשפיע על האלמוגים. לנו זה היה ברור – אם הזיהום לא ייפסק – האלמוגים ימותו".
גם כאן, ממש כמו במקרה הקישון, גילה קאהן שהמערכת הממשלתית שתפקידה להגן על הסביבה, תומכת במזהמים ומתעלמת מהנזק. "המשרד לאיכות הסביבה תמך בחקלאים והתכחש לנזק העצום שגורמים הכלובים לאלמוגים. גם שר התשתיות, אריאל שרון, תמך בבעלי הכלובים, ולכן זה היה בלתי אפשרי לשכנע את הממשלה להזיז אותם, וזאת למרות שהכלובים פעלו ללא אישור".
כשהבין שאין ברירה אלא לצאת למאבק, הוא החליט להקים את "צלול". את ההחלטה להקים ארגון חדש ולא להסתמך על ארגון קיים מסביר קאהן: "הרגשתי שכל הארגונים מעורבים בפוליטיקה בדרך זו או אחרת או שהם מקבלים כסף מהמדינה, ולכן אם רוצים לנצח צריך להקים ארגון חדש".
ושוב, כמו בסיפור הקישון המדינה הקימה ועדה, בראשה עמדה פרופ' יהודית בירק, חברת האקדמיה הלאומית למדעים, וחבריה היו פרופ' הרלד רוזנטל מגרמניה ופרופסור מרלין אטקינסון מהוואי. מסקנת הוועדה הייתה שכלובי הדגים אינם הגורם המרכזי לזיהום המפרץ, ומקור הזיהום הם שפכים מעקבה ואבק פוספטים שנפלט מהנמל הירדני. "חוות הדעת הזו נתנה לשרון, אז שר החקלאות, את האישור להמשיך להתנגד להוצאת הכלובים", אומר קאהן בכעס שגם בעת השיחה התקשה להסתיר.
"הכל היה שלילי", הוא נזכר, "משרדי הממשלה גילו אכפתיות מעטה מאוד לטבע. זאת למרות שאנחנו מדינה קטנה מאוד, כשברור שאם עושים דברים רעים משלמים מחיר גבוה מאוד". בסופו של דבר הכלובים הוצאו אחרי עשר שנות מאבק בו הושקעו מיליונים רבים ומאמצים אדירים של "צלול" ושל משפחת קאהן בראשה.
אך קאהן לא נח על זרי הדפנה. המאבק השלישי שהיה מעורב בו אישית היה המאבק לסגירת מכל האמוניה של "חיפה כימיקלים" במפרץ חיפה. "נחשפתי לסיפור הזה", אומר קאהן, "והבנתי שאם טיל יפגע במכל או שתתרחש תאונה התוצאה עלולה להיות נזק נורא לציבור ולסביבה. ככל שלמדנו יותר הבנו שלמכל הזה אין רישיון עסק והיתר בנייה, שמומחים מזהירים מפני אסון נורא שיכול לקרות כתוצאה מתקלה, תאונה או פגיעת טיל, ולמרות זאת הוא זוכה להגנת הממשלה, המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) והתאחדות התעשיינים. גם כאן כמו בקישון – מפעל מסכן את הציבור, והממשלה מתעלמת".
"כש'צלול' התחילה להילחם במכל ב-2010 שאלתי את הבעלים, ג'ולס טרמפ, איך הוא ישן בלילה", נזכר קאהן ומחייך, "אמרתי לו שאם הייתי אחראי למותם של 1,000 איש לא יכולתי לישון. תשובתו הייתה: 'זה לא יכול לקרות'. ראש עיריית חיפה, יונה יהב, הבין את הסכנה והחליט שחייבים לסגור את המכל. אבל כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, החליט לקחת את הסמכות מהרשויות המקומיות במסגרת חוק ההסדרים במה שכונה 'חוק חיפה כימיקלים', שכל מטרתו הייתה למנוע מעיריית חיפה את האפשרות להחליט לגבי המכל, לא האמנתי שזה יכול להגיע עד לשם. בסופו של דבר המכל נסגר לא רק בהשפעתנו אלא כי מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, אמר שהוא לא צריך פצצת אטום כי יש לו את המכל בחיפה. בדיעבד אני יודע שהיה מסובך מאוד להזיז את הממשלה, בתי המשפט והתושבים – גם כשהמטרה הייתה הצלת חייהם, אבל בסופו של דבר הצלחנו גם בזה".
קאהן אמנם מרוצה מהעמותה שהקים, אך מודאג מאוד ממה שקורה בארץ ובעולם. "אנחנו מתמודדים כיום [2024] לא רק עם אתגרים מקומיים, אלא עם אתגרים גלובליים, ובראשם משבר האקלים, שמאיים על שרידותו של כדור הארץ – הפשרת קרחונים, סופות, הצפות, חום קיצוני וקור – שרק ילכו ויתגברו. כדי שנוכל להמשיך לשרוד כאן אנחנו חייבים לעשות מעשה, וזה באחריותן של כל הממשלות".
הוא מאמין שיש זמן לשם כך, אבל לא הרבה. "הבעיה מספר אחת היא הדלקים המחצביים שאנחנו מכורים להם. חייבים ללכת על פתרונות של מכוניות חשמליות, אנרגייה אטומית, אנרגיית רוח ואנרגייה סולרית. אני בטוח שבאמצעות טכנולוגיה מתקדמת אפשר יהיה להפחית את כמות הפחמן הדו חמצני באטמוספירה ולצמצם בכך את המשבר".
ובאשר ל"צלול" אומר קאהן: "אני חושב שהעמותה עושה עבודה חשובה מאוד. תמיד יהיה קונפליקט בין הרצונות המסחריים של התעשייה לבין מי שרוצה לשמור על הסביבה. התפקיד שלנו הוא להגן על האינטרס של הסביבה ושל כלל הציבור. "יש לי תחושה עזה של סיפוק מכך שבנג'י, "צלול" וגם אני עשינו משהו למען המדינה הקטנה שאנחנו חיים בה, שעדיין יכולה להיות אי של יופי במזרח התיכון. השקענו הרבה כסף, זמן ואנרגייה כדי לשמור על הים, הנחלים והבריאות של התושבים, ואני חושב שיש תמורה להשקעה. אני לא רוצה אפילו לדמיין איך היו נראים חיינו אם יובל תמיר לא היה פועל להכרה בלוחמי הקישון וגורם בכך גם לניקוי הנחל, אם הכלובים לא היו מוצאים מהים, והמכל היה ממשיך לפעול כשהחיזבאללה יורה טילים וכטב"מים על אזור הצפון".
הדבר היחיד שמצער את קאהן היא התחושה שלא נותר לו הרבה זמן כדי לעשות עוד דברים רבים וחשובים. "אם הטמפרטורה בעולם תעלה זה יהיה הסוף של כולנו, ובעיקר של השוניות", הוא אומר, "האלמוגים הם כמו הכנריות במכרות שיודעות לפני כולם מתי נגמר החמצן. הכנריות מצייצות כבר עכשיו, ואנחנו חייבים לשמוע אותן".