עתירה שהגישה צלול כנגד הממונה על הנפט התקבלה על-ידי בית המשפט העליון. בעתירה דרשה "צלול" מהממונה להגדיל את שיעור הערבויות שמשלמות החברות הקודחות נפט מתוך אמונה, שתשלום גבוה יגביר את בטיחות הקידוחים. בית המשפט אמנם לא קיבל את בקשת הגדלת הערבויות אך קבע שלא ניתן יהיה להפחיתן.
בפסק הדין אמרה השופטת מרים נאור:
"הסמכות להגדיל את סכום הערבות בהחלט עולה בקנה אחד עם התכליות הללו. ככל שהערבות גדולה יותר כך גדל התמריץ של בעל הזכות למלא את מחויבויותיו וגדלים הסיכויים לכיסוי ההוצאות והנזקים שעלולים להיגרם בעקבות חיפושי וקידוחי הנפט. ספק בעיניי האם כוחם של הדברים יפה לגבי הסמכות להפחית את הערבות. יש לציין, בין השאר, כי הידיעה שסכום הערבות יישאר על כנו ולא יפחת משך כל התקופה הרלוונטית תורמת לוודאות ויש בה כדי להשפיע על הסיכונים שבעל הזכות עלול ליטול על עצמו. דומה כי קשה לחלוק על כך שבתחום חיפושי וקידוחי הנפט קיימים, לצד תועלות משמעותיות, גם סיכונים בלתי מבוטלים מבחינת הציבור הרחב והסביבה. הדבר נלמד אף מעצם הצורך בערבויות. בנסיבות אלה, מתקבל על הדעת כי המחוקק ביקש להעמיד לרשות הציבור את ההגנה המירבית האפשרית מבלי לפגוע בתמריצים לחפש נפט ולבצע קידוחי נפט. העובדה שמדובר במשאבי טבע ציבוריים מוגבלים ומתכלים מצדיקה, לטעמי, לייחס משקל נכבד לאינטרס הציבורי בעניינם…"
בסעיף 13 הדגישה השופטת נאור את מגבלות הכוח של הממונה, למרות הסמכויות הרחבות שהחוק מקנה לו – ואומרת שהוא צריך לנקוט בגישה זהירה שמבטיחה את האינטרס הציבורי.
"במבט ראשון ניתן לחשוב כי עובדה זו מצדיקה פרשנות מרחיבה גם בענייננו לגבי סמכות הממונה להפחית את הערבות. אולם, נראה כי ההפך הוא הנכון. בעניין Samedan נקבע כי הממונה רשאי היה לסרב לבקשת העותרות לבנות תשתית הולכה של גז טבעי בשל הכוונה לפרסם מכרז בנושא, וזאת משיקולים של מניעת מונופול והבטחת תחרות בשוק הנפט. משמע, בית המשפט הכיר בשיקול דעת רחב הנתון לממונה על מנת לקדם את התכלית של קידום התחרות החופשית, לטובת הציבור. מכאן, שעניין Samedan למעשה תומך בגישה שלפיה בפרשנות חוק הנפט ראוי לנקוט גישה זהירה, המבטיחה את האינטרס הציבורי".
