פסולת הפלסטיק – האויב הגדול של הסביבה והבריאות

לא משנה לאורך איזה חוף נטייל באירופה, באסיה, באמריקה בקטבים או בים התיכון. בכל מקום נמצא אותה, את פסולת הפלסטיק הצפה במים או המוטלת על החוף, עדות לצריכת היתר המאפיינת את חיינו ולמודעות הנמוכה לתוצאותיה.

לפסולת הפלסטיק מקורות רבים: ציבור המשאיר אותה על החוף, על גדות הנחלים או משליך אותה ברחובות הערים, ספנים המשליכים אותה לים, דייגים המאבדים רשתות במים או משליכים לים ציוד דיג משומש, רשויות שאינן מנקות את החופים, וחמור מכך אף משליכות פסולת לים.

הפלסטיק הוא פולימר מורכב המיוצר בעיקר מנפט. הוא חדר לחיינו לפני כמה עשרות שנים בלבד, אך למרות זאת הוא נמצא בכל מקום: בתעשייה, בבתים, באריזות, בצבעים, בדבקים, בצעצועים, במכשירים אלקטרוניים, בבגדים, במפרקים מלאכותיים ועוד. מה שהפך את הפלסטיק לכה פופולרי – קלות הייצור, המחיר הנמוך, העמידות והרב שימושיות, הן בדיוק התכונות שהופכו אותו לחומר נפוץ כל-כך בשלל מוצרים.

מקורו של הפלסטיק בחומר טבעי, אך המוצר המוגמר עשוי מחומרים שאינם קיימים בטבע ולכן אין, לפי שעה, יצורים המסוגלים לפרקו בצורה יעילה. על-פי הערכות מומחים, התפרקות של בקבוק פלסטיק העשוי מ-PET (פוליאתילן טטרה-פתלט) תארך 500-700 שנה. קופסת פלסטיק קשיח תתפורר אחרי 1,000 שנה ושקית פלסטיק תמימה תתפרק אחרי 200-300 שנה. לא נותר אלא לשער, שהארכיאולוגים של 3016 ימצאו את הקופסה שהשארנו על החוף בקיץ 2016.

בכל שנה מייצר העולם כמיליארד מוצרי פלסטיק, במשקל כולל של כ-110 מיליון טון (בישראל מייצרים כ-270 אלף טון בשנה), שמחציתם אינם ניתנים למיחזור. בכל שנה מייבאת ישראל כשני מיליארד פריטי פלסטיק חד פעמי, הנשלכים להטמנה בתום שימוש בין כמה דקות או שהם מושלכים לשטחים הפתוחים ולים.  על-פי הערכות, כבר כיום משייטים באוקיאנוסים ובימים יותר מחמישה טריליון חלקיקי פלסטיק, במשקל של 269 אלף טון. כ-90 אחוז מהפסולת הימית, עד-כי החוקרים מסכימים, כי פסולת הפלסטיק היא אחת הבעיות האקולוגיות החמורות ביותר, הפוגעת במאות אלפי בעלי-חיים בשנה. מחקרים מניחים, כי כבר ב-2050 יכילו האוקיאנוסים יותר חלקיקי פלסטיק מאשר יצורים חיים.

בשנים האחרונות מתברר, כי פסולת הפלסטיק מצטברת באיי ענק צפים ( GYRES5), המכילים חלקי פלסטיק בשלבים שונים של פירוק. עליהם ריכוזים של חיידקים, אצות ופרוטוזואונים (טפילים). אי הפסולת הגדול מכולם נמצא באוקיינוס השקט וזכה לכינוי "פלסטיספרה". חושפי התופעה, טרייסי מינצר ואריק זטלר, מהמכון האוקיאנוגרפי במסצ'וסטס, ארה"ב, בדקו את הקרום הביולוגי העוטף חתיכת פלסטיק באורך של כחמישה מ"מ וגילו מ־1,000 מינים ביולוגיים שונים, שבחלקם לא חיו בעבר באוקיינוס הפתוח. החוקרים משערים שחלק מהחיידקים נצמדו לפיסות הפלסטיק בעת מעברן במערכת העיכול של דגים או של בעלי-חיים ימיים אחרים. לא רק זאת. פסולת הפלסטיק מכילה חומרים מסוכנים כגון DDT, הנחשבים למסרטנים לבעלי חיים ולאדם. חומרים אלה הנאכלים על-ידי היצורים הימים והצפורים מטפסים בשרשרת המזון ומגיעים לשולחננו. לפי שעה טרם נערכו מחקרים על השפעת אכילת דגים המזוהמים בפלסטיק, אך החוקרים מביעים כבר כיום דאגה רבה מהתוצאות הצפויות.

הפלסטיק המשייט בימים אחראי לתופעה מדאיגה נוספת, והיא הגירה של מינים פולשים. יצורים ימיים זעירים נדבקים לחלקי הפלסטיק ושטים איתם במרחבי האוקיאנוס עד שהם מתיישבים ומאכלסים מקום אחר. בהיעדר אויבים טבעיים המינים הפולשים משתלטים על הסביבה ופוגעים במינים המקומיים.

דו"ח שפרסם האו"ם העריך את הנזקים הכלכליים להם גורמת פסולת הפלסטיק בכ-75 מיליארד דולר לשנה:  פגיעה קשה באלמוגים, מוות של צבים ויונקים, ופגיעה קשה במגוון הביולוגי. הנזקים לענפי הדיג, התיירות, הספנות ועוד, הוערכו בכ-13 מיליארד דולר לשנה. האיגוד הכלכלי של מדינות אסיה העריך, שפסולת הפלסטיק גורמת למדינות החברות בו לנזקים בסכום כולל של 1.2 מיליארד דולר בשנה, כאשר עיקר הנזק נגרם מירידה בתיירות כתוצאה מזיהום החופים. זיהום חופים מחייב את הרשויות המקומיות להשקיע סכומי עתק בניקיון ובאכיפה. במערב ארה"ב עלות ניקיון החופים מגיעה ל-500 מיליון דולר בשנה, כסף שניתן היה להשקיעו במטרות חשובות אחרות, כמו חינוך, שיכון ורווחה. גם אצלנו משקיעות הרשויות מיליוני שקלים בשנה בניקוי חופים. בהיעדר סיוע משמעותי מהמדינה, מדובר בפעולות מעטות מדי ולא יעילות מספיק.

מיקרופלסטיק

פרופ' ריצ'רד תומפסון מאוניברסיטת פלימות', אנגליה, היה הראשון לגלות ב-2004, כי הפלסטיק המושלך לים אינו מתכלה, כפי שרבים קיוו, אלא עובר תהליכי בלייה שבסופם הוא הופך למיקרופלסטיק, שקוטר גרגירו נע בין עשרות מיקרונים למילימטרים בודדים. ב-2009 קבעו חוקרים מאוניברסיטת אוקלנד, אוסטרליה, כי החלקיקים "התמימים" האלה שטים בים, חודרים לתוך גופם של היצורים, מטפסים בשרשרת המזון, גורמים לנזק רב לחי והצומח הימי ומגיעים לשולחננו באמצעות הדגים שאנו אוכלים. על-פי הערכות, אי הפלסטיק באוקינוס השקט מכיל יותר מרבע מיליון חלקיקי מיקרופלסטיק לקמ"ר. מחקר שנערך באגמים הגדולים בצפון ארה"ב גילה כמויות גדולות של חלקיקי פלסטיק הפוגעים במים וביצורים החיים שבהם, בין השאר בצדפות, החביבות מאוד על תושבי האזור.

מקור מרכזי נוסף של מיקרופלסטיק הם מוצרים ביתיים, ובראשם מוצרי קוסמטיקה – ג'ל רחצה, מוצרי פילינג ומשחות שיניים, אליהם מוחדרים חלקיקי פלסטיק (מיקרובידס) מתוך מטרה להגביר את יעילותם. (משחת שיניים מכילה בין 5,000 ל-95 אלף חלקיקי פלסטיק. נפח חלקיקי הפלסטיק בג'ל רחצה שווה לנפח המרכיבים האחרים). חלקיקים אלה כה קטנים עד כי אינם נעצרים בשום מסנן בדרך, והם מגיעים לשפכים העירוניים, למי התהום, לנחלים ולים וגורמים לנזקים. באירופה לבדה, נמכרים בשנה מוצרים המכילים כ-4,360 טון חלקיקי מיקרופלסטיק. בעקבות לחץ ציבורי חתם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ב- 2015 על חוק האוסר מכירת מוצרים המכילים מיקרופלסטיק בקוטר של פחות מ-5 מ"מ, שייכנס לתוקף החל מיולי 2017. עוד לפני אישור החוק הודיעו חברות הקוסמטיקה כי מצאו תחליפים טבעיים לכדוריות הפלסטיק – גרעיני פירות, קליפות אגוזים ועוד.

מה אצלנו? הים התיכון – מוכה פלסטיק

למרות מיעוט מחקר ומיעוט נתונים, החוקרים מגדירים את הים התיכון כ"מוכה פלסטיק", שכן  לאורך חופי הים התיכון מתגוררת כ-10% מכלל אוכלוסיית החופים העולמית, נתיבי השיט שלו עמוסים לעייפה ולמימיו נשפכים נחלים שלאורכם מתגוררת אוכלוסייה צפופה. תנאים אידיאלים להתפתחות קטסטרופה. על-פי הערכות ראשוניות, כבר כיום, בין גלי הים התיכון כ-10% מכמות פסולת הפלסטיק המשייטת בכלל הימים, עשרות אלפים ועד מאות אלפים פריטים לקילומטר.

המצב בישראל אינו שונה. מבדיקה שערכו אוניברסיטת חיפה, בשיתוף המשרד להגנת הסביבה, במשך שלוש שנים בשמונה קטעי חוף מבצת בצפון ועד לזיקים בדרום, עולה כי 92% מהפסולת בחופים ובים היא פלסטיק (בעולם 58%). מיון הפסולת העלה, כי היא מכילה כמות גדולה של אריזות מזון וכלים חד-פעמיים (32%) ושקיות אשפה (23%). מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה מצא כי בחופי ישראל כמות הגדולה של מיקרופלסטיק במי החופין של ישראל בהשוואה למקומות אחרים בעולם.

המזהמים העיקריים

אחד המזהמים הגדולים של הסביבה הימית, הם ללא ספק הכלים החד פעמיים – כוסות, צלחות, סכו"ם וכלי אחסון, המושלכים על-ידי הציבור לשטחים הפתוחים לגדות הנחלים ולחופי הרחצה. הסיבות לכך הן היעדר תשתית נאותה לאיסוף הכלים, היעדר מפעלים למחזור, היעדר מוצרים שניתן לייצרם מחומרים אלה (עד לאחרונה נהוג היה לייצר מפוליסטרין קולבים. בשנים האחרונות היצור עבר לפוליפרופילן בלבד) ומודעות נמוכה מאוד של הציבור.

בערים רבות בעולם אין מתייחסים אל הכלים החד פעמיים כאל גזירת גורל. בגרמניה חוקקו מספרי ערים חוקי עזר עירוניים האוסרים על שימוש בכלים חד פעמיים באירועים המוניים. התוצאה היא ירידה של כ-50% בכמות האשפה שנאספה במהלך האירוע. פסטיבל הבירה השנתי במינכן "אוקטופסט", זוכה לפרסים רבים בשל האיסור להשתמש בכלים חד פעמיים. עיריית המבורג אסרה על שימוש בכלים חד פעמיים בכל הבניינים השיכים לה. משרד הכלכלה הסיני הזהיר עוד ב-2010 מפני התרחבות השימוש במקלות אכילה (צ'ופסטיקס) חד פעמיים ומעודד את הציבור לשאת איתו מקלות גם כשהוא מבקר במסעדה.

בשנים האחרונות פותחו בעולם כלים חד פעמיים "ידידותיים לסביבה", העשויים מחומרים מתכלים, שהנזק שהם גורמים לסביבה קטן קצת יותר באופן יחסי. יחד עם זאת חשוב לזכור, כי מוצרים אלה גוזלים מהטבע משאבים רבים, במיוחד לאור העובדה שברובם עשויים מחומרים מן הצומח, שכדי לגדלם יש להשקיע משאבים רבים של אדמה, מים ושינוע. גם הפירוק של כלים אלה לא תמיד יעיל.

שקיות הפלסטיק מזהמות

במקום השני נמצאות שקיות הפלסטיק המתעופפות ברוח או מושארות על ידי הציבור בשטחים הפתוחים. אלה גורמות לנזקים עצומים לסביבה הימית ובעיקר לצבי הים הטועים לחשוב שמדובר במדוזות.

בכל שנה מחולקות בישראל כ-2.2 מיליארד שקיות פלסטיק המוגדרות כשקיות גופיה, כ-275 שקיות לאדם. מרבית שקיות אלה מגיעות לאחר שימוש קצר ביותר לאשפה, לשטחים הפתוחים, לחופי הרחצה ולים.

בדומה למדינות רבות בעולם שאסרו חלוקת שקיות בחינם, אישרה הכנסת במרץ 2016 את החוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד-פעמיות, שקידמו עמותת צלול והמועצה לישראל יפה, המטיל תשלום של 10 אג' על רכישת שקית גופיה (צלול דרשה תשלום של 60 אג') מטרת החוק הייתה לגרום לציבור לצמצם את השימוש בשקיות ולשכנע אותו להגיע לחנות עם סל רב-פעמי. לאור המחיר הנמוך של השקית, ספק אם לחוק תהיה השפעה רבה על הצרכנים

מזהם בעיתי נוסף הן קשיות השתייה. על-פי הערכה בכל שנה משתמש הציבור בישראל בכ-10 מיליון קשיות שתייה (הציבור האמריקאי משתמש בכ-500 מיליון קשיות שתייה ביום. כ-1.5 קשיות לאדם ליום). הקשיות עשויים מפלסטיק המכיל ביספנול (BPA), החשוד כחומר הפוגע בפוריות ונאסר לשימוש במוצרי ילדים, אך למרות אין איסור לייצרן מחומר זה. בחלק ממדינות העולם נאסר השימוש בקשיות. אצלנו אין התייחסות לכך. על-פי הערכת היחידה הארצית להגנה על הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה, קשי השתייה מהווים כ- 10% מפסולת הפלסטיק בחופים.

הנחלים אף הם מזרימים לים כמויות גדולות של פסולת פלסטיק. מקורה של פסולת זו בציבור המטייל לאורך הנחלים ומשאיר על גדותיהם אשפה, בעבריינים המשליכים אשפה בשטחים הפתוחים ובפסולת המוסעת אל הנחלים על-ידי הרוח והנגר. מקור נוסף של פסולת הם הנקזים העירוניים דרכם זורמת לנחלים ולים פסולת רבה שמקורה ברחובות הערים, מהכבישים והמדרכות. פסולת זו מכילה אריזות מזון, בקבוקים, מכסי בקבוקים, שקיות פלסטיק, בדלי סיגריות ואף פגרי בעלי חיים.

במדינות רבות מנסים להתמודד עם התופעה באמצעות ניקוי מוגבר של רחובות הערים לפני עונת הגשמים, באמצעות פיזור מאפרות ברחבי העיר למניעת הגעת בדלי סיגריות לים ובאמצעות התקנות רשתות על פתחי הניקוז העירוני, שתפקידן לקלוט את האשפה ולמנוע את הגעתה לים. בישראל, לפי שעה, אין תקן לנקזים עירוניים ולא קיימת דרישה מצד המשרד להגנת הסביבה להתקין רשתות על פתחי צינורות הניקוז.

הדייגים גם הם נחשבים לתורמי פסולת פלסטיק ולמרות שבחלקם מוצאים את פרנסתם או את שעות הפנאי שלהם בים, הם נחשבים ללכלכנים שאינם מתחשבים במשאב ממנו הם נהנים. די בסיור על החופים ועל מזחים עליהם מבלים הדייגים, כדי להבין את מימדי התופעה. אחרי כל סערה חופי הארץ מתמלאים בשאריות של רשתות דיג קרועות, מצופים שנתלשו מהרשתות ושיירי ציוד דיג. על המזחים עליהם עומדים הדייגים הספורטיביים מתגלגלת כמות אדירה של אשפה הכוללת אריזות מזון, שקיות פלסטיק וגם מכלי משקה חצויים, שבהם שאריות קמח, המשמש את הדייגים כפיתיון.

מה אפשר לעשות?

למרות שנדמה שהפלסטיק המזהם את החופים והנחלים הוא סוג של גזירת גורל שבאה יחד עם הקדמה, הרי שמתברר שלא מאוחר מדי לקבל אחריות. ניסיון עולמי מלמד, שאם ממשלות, רשויות והציבור מאמינים נושא מסוים חשוב מספיק, הם יפעלו כדי להגשימו. אם כולנו נאמין, שהשארת פסולת על החופים מסכנת את בריאותינו ואת בריאות הסביבה הימית, סביר להניח שהתופעה תצטמצם, כפי שקרה עם קטיף פרחי הבר, ניקוי הרחובות מצואת כלבים ואיסוף בקבוקים.

כדי שזה יקרה על הממשלה, הרשויות והציבור לעשות כל אחד את המוטל עליו. הממשלה לחוקק חוקים ולאכוף אותם, הרשויות להתקין חוקי עזר, לאכוף חוקים ולנקות את החופים ביסודיות ובתדירות גבוהה הרבה יותר. על הציבור מוטל לנהוג בהיגיון – להפחית את השימוש בפלסטיק, להשתמש בכלים רב-פעמיים, לומר "לא", לשקיות ולקשי שתייה, למחזר ובעיקר לא להשליך פסולת בנחלים ובחופים.

מה עושה צלול?

חוק השקיות

עמותת צלול, בשיתוף המועצה לישראל יפה, הביאה לחקיקת חוק השקיות, שמטרתו לצמצם את כמות שקיות הפלסטיק המגיעה לנחלים ולחופים.

הרחבת חוק הפיקדון

צלול דורשת מהשרד להגנת הסביבה להחיל את חוק הפיקדון גם על מכלי המשקה הגדולים. לדעת "צלול" רק פקדון יגרום להוצאת הבקבוקים מהשטחים הפתוחים וחופי הרחצה, בדיוק כשפי שקרה עם הבקבוקים הגדולים, שלמעלה מ-80% מהם נאספים על-ידי הציבור ומושבים באמצעות פיקדון. את בשעה ששיעור איסוף הבקבוקים הגדולים מגיע ל-50 אחוז בלבד.

עיר ללא פלסטיק 

עיריית הרצליה ועמותת צלול מנהלות במשותף את "עיר ללא פלסטיק", פיילוט שמטרתו להפחית את השימוש בכלים חד פעמיים בעיר. מדובר בפרויקט ראשון מסוגו בעולם שישוכפל לערים נוספות. במסגרת הפרויקט הודיעה העירייה על הפסקת השימוש בכלים חד פעמיים במוסדות העירייה והמרתם בכלים מתכלים. במקביל, הפיילוט מתקיים בעסקים לאורך החופים, במוסדות חינוך (פורמלי ולא פורמלי), בעסקים ברחבי העיר ועוד.

ניקיונות חופים

בכל שנה מארגנת עמותת צלול עשרות ניקיונות חופים בהם לוקחים חלק אלפי משתתפים – תלמידים, בני נער, חיילים, משפחות ומקומות עבודה. נקיונות החוף תורמים לניקוי החופים, אך גם להגברת המודעות של הציבור לצורך לשמור על הסביבה.

איסוף פלסטיק מהים

"צלול" מקדמת תוכנית לעידוד דייגים לאסוף פסולת פלסטיק מהים ושליחתה להטמנה.