לאחרונה מקדמת הממשלה מהלך שעלול להוביל לפרישתה של ישראל מהסכמי פריז המחייבים אותה להוביל מדיניות סביבתית ואקלימית אחראית, מבוססת מדע וצופה פני עתיד.
הרעיון מקודם על ידי משרד החוץ וזוכה לתמיכתה התמוהה של השרה להגנת הסביבה עידית סילמן, בניגוד מוחלט לעמדתם של כל הגורמים המקצועיים במשרדה.
המהלך מנסה להידמות לאירוע לאומי ופרו כלכלי אלא שהרעיון כולו, מלבד האיומים הכלכליים והבטחוניים שהוא מביא עמו, מתעלם קשות ממציאות חיינו בעידן משבר האקלים: ישראל, כמו המזה"ת כולו, מתחממת ומתייבשת בקצב גבוה יותר מהממוצע העולמי. עבורנו, השלכות משבר האקלים הן לא תיאורטיות אלא גורם המשפיע דרמטית על חוסנה ובטחונה של מדינת ישראל ועל יציבותו של האזור כולו.
מיקומה של ישראל בקצה המדבר של צפון אפריקה וחצי האי ערב, מוביל לכך שהתחממות האזור מתורגמת ישירות לפגיעה במים, בחקלאות, בתשתיות ובבריאות הציבור.
מאז 1950 עלתה הטמפרטורה הממוצעת בישראל בכ־1.4 מעלות — קצב שמגדיר את ישראל כ-Hot Spot של שינויי אקלים. ההתחממות מלווה בגלי חום קיצוניים, ירידה מתמשכת במשקעים, בצורת, התייבשות מקורות מים, פגיעה במי התהום ועלייה חדה באירועי קיצון כמו שיטפונות ושריפות.
לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בתרחישים מסוימים צפויה עלייה של מעל מטר במפלס הים התיכון עד סוף המאה — איום ממשי על חופים, נמלים, מתקני אנרגיה ותשתית ועל ביטחון וכלכלת ישראל כולה.
המשבר האקלימי אינו רק סביבתי אלא גם גיאו־פוליטי. במזרח התיכון, התחממות והתייבשות מגבירות מתיחות, עוינות ותחרות על משאבי מים, קרקע, מזון ואנרגיה, מחריפות מתחים ויוצרות לחצים, משברים ועימותים. מלבד האיומים הגיאו פוליטיים המוכרים, גם העובדה שישראל ממוקמת בליבו של אזור חם, צחיח ורגיש, הופך אותה לפחות יציבה מבחינה ביטחונית, כלכלית, בריאותית וחברתית.
זה מה שהופך את המהלך לכל כך תמוה ומסוכן- עבור ישראל, בניית חוסן אקלימי חייבת להיות חלק בלתי נפרד מפרוטוקול הביטחון הלאומי שלה. מי שטוען אחרת מייצר פייק ניוז אקלימי ומסכן אותנו ואת הדורות הבאים שיחיו כאן. נסיגה מהסכמי האקלים היא ויתור חמור על בניית חוסן לאומי שחיוני ליציבות שלנו יותר מתמיד.
אין זה סוד שהמהלך לפרוש מהסכמי האקלים של פריז מקורו בלחץ שמפעיל ממשל טראמפ, שמכחיש בגלוי את משבר האקלים, בניגוד לרוב המוחץ של מדעני האקלים בעולם. לטראמפ אינטרסים ברורים — שירות תעשיות הנפט והדלקים הפוסיליים. אולם, בניגוד לארצות הברית, לישראל לא רק שאין שום מניע כלכלי, אפילו לא בטווח הקצר, שיכול להצדיק את מחיר ההתנתקות מהקונצנזוס המדעי והכלכלי העולמי, אלא שהיא עלולה להיפגע קשות ממהלך שכזה.
אירופה וכל מדינות ה-OECD, שאליהן ישראל שואפת להשתייך, רואות במחויבות להתמודדות עם שינויי האקלים תשתית למדיניות כלכלית-טכנולוגית. מחויבות זו היא תנאי להשקעות, סחר, מחקר וחדשנות. כיום ישראל נהנית ממעמד חזק ב-Cleantech, BlueTech, מימן ואנרגיות מתחדשות. פרישה מהסכמי האקלים עלולה לקטוע שיתופי פעולה, לפגוע ביצוא ולהפוך את ישראל לשחקן בעייתי בשווקים שמטמיעים רגולציה סביבתית מחייבת.
במישור המקומי, ההחלטה תהווה זרז מסוכן לנסיגה מרגולציה סביבתית, לחזרה לייצור מזהם מבוסס דלקים פוסיליים ולביטול השקעות ארוכות טווח בטכנולוגיות נקיות. כמו תמיד, מי שישלם את מחיר ההפקרות הסביבתית, הוא הציבור — בבריאות, ביוקר המחיה ובאיכות החיים.
האופן בו בוחרת השרה להגנת הסביבה להציג פעולה אקלימית כאיום על ישראל זו אחת ההטעיות המסוכנות ביותר. האיום האמיתי אינו ההסכמים — אלא ההתנערות מהם. הכחשת המשבר לא תעצור את גלי החום, לא תחזיר משקעים לכנרת, לנחלי הצפון ולמעיינות המתייבשים ולא תגן עלינו מעליית מפלס הים. היא רק תפגע ותחליש את חוסנה ואת עמידותה של ישראל במזה"ת הצחיח והשברירי ממילא.
אם יש משהו שלמדנו אחרי ה-7.10.23 הוא עד כמה מסוכן להיות בצד שמכחיש מציאות.
חיזוק מחויבותה של ישראל להסכמי האקלים הוא אינטרס לאומי, כלכלי וביטחוני מהמעלה הראשונה והוא המעט שכל ממשלה יכולה לעשות למען אזרחיה, בשלב זה כשהשלכות משבר האקלים ידועות וברורות.
מחויבות ישראל להסכמי האקלים היא למען ההווה והעתיד של כולנו, ולמען יציבותה וחוסנה של מדינת ישראל במציאות אקלימית וגיאו-פוליטית שברירית ומורכבת כמו זו שבה אנו חיים.