עמותת צלול דורשת מהמשרד להגנת הסביבה להרחיב את חוק הפיקדון ולהחילו גם על מכלים גדולים (בנפח של 1.5 ליטר) המזהמים את השטחים הפתוחים והחופים, פוגעים בנוף, פוגעים בחי ובצומח ובציבור כולו.
למרות דרישה זו, לה שותפים ארגוני סביבה נוספים, הודיע השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, במאי 2018, כי הוא מתנגד להרחבת החוק ונימק את החלטתו בכך שתאגיד אל"ה האוסף את המכלים עומד ביעד האיסוף שהוטל עליו, טענה, שלדעת "צלול", מתבססת על נתונים לא נכונים שהוגשו למשרד מתוך כוונה להטעותו.
ברוב מדינות המערב, ביניהן ארה"ב ואוסטרליה, מתקיים חוק פיקדון לצד חוק אריזות. בחלק מהמדינות חוק הפיקדון הוטל לאחר שכבר היה קיים חוק אריזות (בגרמניה חוק האריזות נחקק בתחילת שנות ה-90 וחוק הפיקדון ב-2002, כאשר יעד ההשבה נקבע ל-72%. כיום ההשבה עומדת על 90%). מחקר שנערך בארה"ב ב-2014 מצא, כי שיעור ההשבה במדינות שבהן יש חוק פיקדון עומד על כ-80%-90% בעוד שבמדינות שבהן לא קיים חוק הוא עומד על 23% בלבד.
למרות החלטת אלקין ובהתאם למגמה המתפשטת בעולם כולו, "צלול" תמשיך לדרוש את הרחבת החוק, שכן הניסיון מוכיח, שרק חוק פיקדון מצליח להוציא את הבקבוקים מהשטחים הפתוחים.
מהו חוק הפיקדון?
חוק הפיקדון שנחקק ב-1999, מטיל חובת פיקדון של 30 אג' על מכלים בנפח של עד 1.5 ליטר, אך לא על מכלים גדולים יותר. מכאן, שמטרת החוק, כפי שהוגדרה, היא לשפר את ניקיון המרחב הציבורי ולהקטין את כמות הפסולת המוטמנת, מיושמת באופן חלקי בלבד. לאורך השנים נעשו ניסיונות להחיל את החוק גם על מכלי משקה הגדולים אך אלה נכשלו, בעקבות התנגדות יצרני המשקאות, שהם הבעלים של תאגיד המחזור אל"ה, שהצליחו לשכנע את המפלגות החרדיות לתמוך בהתנגדות זו.
בכל שנה מיוצרים בשראל כ- 750 מיליון בקבוקי משקה גדולים. 430 מכלים נאספים באופן וולונטרי על-ידי הציבור (נתוני אל"ה שטרם הוכחו) ואילו 320 מיליון בקבוקים, מוצאים את דרכם לאתרי ההטמנה, ובמקרה הגרוע יותר הם מושלכים לחופים ולנחלים, שם הם מהווים את אחד מגורמי הזיהום הקשים ביותר. איסוף הבקבוקים הגדולים מתבצע באמצעות 24 אלף מחזוריות (כלובים) הפזורים ברחבי הארץ, אליהן מביא הציבור את הבקבוקים באופן וולונטרי. 2% נאספים באמצעות הפח הכתום וכמות לא ידועה נאספת בתחנות המעבר. חשוב להדגיש, כי בבקבוק שהגיע לתחנת המעבר השקיעו הרשויות באיסוף ובשינוע מכספי המסים, מכאן שלא ניתן להגדיר זאת כ"איסוף וולונטרי".
ב-2010 תוקן חוק הפיקדון, אך גם אז הוא לא הוחל על מכלים גדולים. כתחליף, הציב המחוקק יעדי איסוף (במקור קבע החוק יעד מיחזור על 85%, לאחר מכן יעד המיחזור שונה ל-77% והופחת ל-55%) במסגרת "טייס אוטומטי". כלומר, אם היצרנים ותאגיד אל"ה יצליחו לאסוף ולמחזר 55% (מהכמות הנמכרת ב-2016), חוק הפיקדון לא יחול עליהם. באם לא יעמדו במשימה יחול עליהם החוק אוטומטית החל מראשית 2017, וזאת בהסתמך על נתוני 2016.
לטענת תאגיד אל"ה, שיעור איסוף המכלים עמד ב-2015 על 54% ואילו ב-2017 עמד על 57.5%. מכאן, שאין להכניס א המכלים הקטנים תחת חוק הפיקדון.
משחקים בנתונים
אלא שהמשרד להגנת הסביבה לא מיהר לעמוד במשימה שהוטלה עליו. לאחר שקיבל לידיו את נתוני 2016 הגיע המשרד למסקנה שהם אינם הגיוניים והטיל (השר לשעבר אבי גבאי) על משרד רו"ח ימין גו'רג'י לבדוק את אמיתותם לפני קבלת החלטה. ב-2017 דלפו נתוני הבדיקה מהם עלה שהתאגיד משחק בנתונים וכולל בתוכם בקבוקים שנאספו בתחנות מעבר וגם המדגם שהציג אינו מספק.
העתירה לבג"ץ
לאחר שהשר אלקין התחמק מהחלטה בנושא הרחבת החוק ובעקבות חשיפת מסמך של המשרד להגנת הסביבה שגילה כי תאגידי אל"ה אינו עומד ביעדי האיסוף והמיחזור שנקבעו בחוק הפיקדון, פנו עמותת צלול ועמותת אדם טבע ודין לבג"ץ בדרישה להורות לשר לקבל החלטה. ב-12 במרץ 2018 קבע בית המשפט, כי על המשרד להגנת הסביבה, לסיים את הדו"ח בדבר שיעורי האיסוף של בקבוקי 1.5 ליטר ל-2016 עד לסוף מרץ 2018. אם יתברר ששיעורי המיחזור לא הגיעו ל-55% יוטל על השר להודיע, עד לסוף מאי 2018, את החלטתו באם להרחיב את החוק גם המכלים הגדולים. בעתירה דרשו צלול ואט"ד מהמשרד להגנת הסביבה לחשוף את הנתונים עליהם תתבסס החלטת השר.
האם המשרד להגנת הסביבה בדק את נתוני אל"ה?
הנתונים שמציג תאגיד אל"ה לא נבחנו ולא נותחו על-ידי המשרד להגנת הסביבה, מכאן שקיים סיכוי סביר שהם אינם נכונים ובפועל נועדו לשרת את מטרת התאגיד המתנגד להרחבת חוק הפיקדון. סקר של "מאגר מוחות", שהתבסס על 276 כלובי מחזור (בוצע בהזמנת תאגידו המחזור אסופתא התומך בהרחבת החוק), קבע שההשבה עומדת על 35% בלבד. מהסקר עלה עוד, שחלק ניכר מהמכלים המושבים אינם בקבוקי שתייה, אלה מוצרים אחרים. (תאגיד אל"ה מכחיש זאת). לדעת חברת פארטו, שעשתה עבודה עבור תאגיד האיסוף אסופתא, אחוזי ההשבה נמוכים אפילו יותר ובכל מקרה הם סותרים נתונים אירופאים שם האיסוף הוולונטרי עומד על 20% בלבד.
האם הטענה לפיה פיקדון מעלה את יוקר המחייה נכונה?
הפיקדון אינו היטל, שכן בפני הצרכן פתוחה הדרך לקבל את כספו בחזרה. לא רק זאת. בדיקה העלתה שהטלת הפיקדון גורמת לירידה במחיר המוצר, שכן היצרן סופג חלק מגובה הפיקדון, כך שמי שמחזיר את המיכל מרוויח גם את ההפחתה במחיר המוצר. מחקרים מוכיחים גם שפיקדון לא גורם להפחתה בשימוש במוצר ובעיקר, פיקדון מעודד התנהלות מקיימת ומפנים את העלויות החיצוניות שגורם המוצר הנרכש לסביבה ולכלל הציבור.
קיימת טענה לפיה משפחות פשע השתלטו על האיסוף של המכלים הקטנים
טענה זו לא הוכחה. מה שבטוח הוא שאיסוף המכלים הקטנים הפך למקור פרנסה ללא מעט אנשים האוספים את הבקבוקים ומשיבים אותם. סביר להניח שאנשים אלה מתקשים להתפרנס בדרך אחרת. לטענת המשרד להגנת הסביבה בשנים האחרונות התפתחה תעשייה שבה יצרנים מייצרים בקבוקי דמה רק מתוך כוונה לזכות בפקדון. לדעת "צלול", גם אם טענה זו נכונה הרי שבתופעה זו יש להאבק באמצעות המשטרה ולא באמצעות המשך הפגיעה בסביבה.
איזה רווחה צפוי לציבור מהרחבת החוק?
- ירידה במחיר המוצר – היצרנים נוטים לספוג חלק מהפיקדון, כך שמי שמשיב את המיכל מרוויח פעמיים. ירידה במחיר והשבת הפיקדון.
- ניקיון השטחים הפתוחים.
- הפחתת עלויות הניקיון ברשויות המקומיות – יותר כסף למטרות חשובות.
- צמצום בשטחי הטמנה.
- עליה בשיעור המיחזור.
- גידול בכמות מקומות העבודה (אספנים).
עמותת צלול תמשיך לפעול להרחבת חוק הפיקדון שכן לדעתה זהו האמצעי היעיל ביותר להפסקת זיהום השטחים הפתוחים בבקבוקים.