אחד המשברים הסביבתיים הקשים ביותר שחווה העולם מתחולל במעמקי הים, רחוק מהעין ועוד יותר מכך, רחוק מהתודעה הציבורית. המשבר בא לידי ביטוי בהכחדה מאסיבית ושיטתית של מגוון אדיר של יצורים מכל הסוגים, החל בקטנים ביותר וכלה ביונקי העל (דולפינים ולוויתנים), הנופלים קורבן לתאווה האנושית לחלבונים מהחי, אך גם לניהול כושל של המשאב מצד ארגונים וממשלות.
בשנים האחרונות ובאיחור ניכר, מנסים מדענים, בעידוד אנשי עסקים וממשלות, למצוא פתרונות לביקוש ההולך וגובר למוצרים מן הים, אך גם לדרישה (בינתיים של מעטים) לשמור על המשאב. פתרונות אלה כוללים נסיונות לגדל דגים, סרטנים ורכיכות, בכלובים ובברכות, בתוך הים ומחוצה לו (בדומה לתהליך שעברה תעשיית הבשר) תוך מיקסום רווחים. אך גם פתרונות אלה ניתקלים בקשיים לא מעטים, שכן גם הם גוררים אחריהם שאלות מוסריות וסביבתיות לא פשוטות בדבר המחיר שאנו מוכנים לשלם למען פיתוחה של תעשייה זו.
מה קורה בעולם?
על-פי נתוני האו"ם, כשליש מהדגים בימים ובאוקיאנוסים כבר הוכחדו, ואם מגמה זו תמשך, הרי שבעוד מספר לא רב של שנים, רוב הדגים ושאר יצורים ימיים יעלמו כמעט לחלוטין מהעולם. משמעות הדבר היא לא רק אובדן מינים ופגיעה קשה בטבע, אלא גם פגיעה כלכלית קשה במיליונים, שכן על-פי הערכות, כ-35 מיליון איש ברחבי העולם עוסקים בענף הדיג והם דגים כ-90 מיליון דגים בשנה, כאשר לרובם זהו מקור הפרנסה העיקרי. (על-פי הערכה, בתוך 20 שנה צפוי הביקוש לעלות ל-150 מיליון טון).
המשבר בו מצוי הענף אינו חדש. עוד ב-2006 ציטט המגזין "סיינס" מדבריו של החוקר בוריס וורם, מאוניברסיטת דלהוסי, קנדה: "אנחנו חושבים שתמיד יהיה מין חדש שניתן יהיה לנצל לאחר שנכחיד את המין הנוכחי זאת בשעה שיש מספר מוגבל של דגים". סטיב פלומבי, מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, אמר, שאם לא נשנה את הדרך שבה אנו מנהלים את כל המינים של האוקיאנוס זו תהיה המאה האחרונה שבה נוכל להנות ממאכלי ים פראיים".
להכחדת הדגים בים יש סיבות רבות – שינוי האקלים, הגירת מינים, זיהום הים, אך היא בעיקר תוצאה ישירה של דיג יתר שהוא תוצאה ישירה של העלייה הדרמטית לביקוש לדגים בכל רחבי העולם ומשכלול השיטות לתפיסתם: ספינות מהירות יותר, רשתות חזקות יותר ואמצעים מתקדמים לאיתור דגים. מחקרים שבוצעו בצפון אמריקה, באירופה ובאוסטרליה מוכיחים, כי היעול בשיטות הדיג הביא לאובדן המגוון הביולוגי שמוביל לירידה בכמות הדגה. כלומר, פגיעה במין אחד גרמה לפגיעה במינים אחרים. לדברי דר' וורום: "החיים בים משולים למגדל קלפים. כל החלקים משלימים לכדי מבנה אחד. אם מזיזים חלק אחד, במיוחד בתחתית, הדבר משפיע על כל מה שנמצא מלמעלה ומאיים על כל המבנה. אנחנו למדים כי באוקיאנוסים, המינים קשורים זה לזה בקשר חזק והדוק, הרבה יותר מאשר על היבשה". מכאן, שדיג יתר של מין אחד, משפיע על כל שאר המינים.
אחת הדוגמאות הבולטות לפגיעה בחי הימי, היא הירידה בכמות הלובסטרים, סוג של סרטן, המבוקש מאוד ברוב מדיניות העולם. על-פי הערכות, ב-1988 מספר הלובסטרים שחיו בסמוך לחופי צפון קרוליינה היה 37 מיליון, עובדה שאיפשרה לדייגים לדוג בכל שנה כמות של 1,700 טון לובסטר משובח, שערכו בשוק גבוה. כ-10 שני אחר-כך צנח מספרם של הלובסטרים ל-15 מיליון, והדייגים הצליחו לשלות מהים כ-200 טון בשנה בלבד. גורלם של שאר היצורים הימיים אינו טוב יותר.
עידן הכלובים
התמעטות הדגה בים, לצד העליה בביקושים, עודדו את החוקרים ואת הממשלות לחפש תחליפים, שגם הם, כך מתברר, בעיתיים לא פחות. בעקבות צניחה בכמות דגי הסלמון הימיים, דג שנחשב לפופולרי מאוד במדינות רבות בעולם, פותחו שיטות לגידול דג זה בכלובים שמוקמו בפיורדים בנורבגיה, לאורך חופי ארה"ב ובמקומות נוספים בעולם. כלובים לגידול מיני דגים אחרים הוכנסו למפרצים בקפריסין, ביון ובמקומות נוספים.
אך עד מהרה החלו להישמע טענות רבות גם כנגד שיטת גידול זו. הטענה המרכזית היתה שתעשיית גידול הדגים בכלובים משתמשת בכ-70% מהצריכה העולמית של קמח דגים וב-90% מהצריכה העולמית של שמן דגים הנתפסים בים הפתוח. טענה נוספת היא שהאבסת דגי הכלובים בזבזנית, שכן כדי להפיק 1 קילוגרם של דג סלמון יש להשקיע 2-6 קג' דגי בר. אך לא רק זאת. דגי הסלמון, בטבע מקבלים את צבעם הורוד מאכילת סרטנים ואצות המכילים חומרי צבע. בשבי מאביסים אותם בצבע מלאכותי, שיש לו השפעה על כלל הסביבה.
תלונות רבות הושמעו גם כנגד הפסולת הרבה שמייצרים הדגים המואבסים בכמויות גדולות של מזון ובחומרים מעודדי גדילה, כנגד המחלות והטפילים שהם מפיצים, כנגד השימוש הנרחב בתרופות, שיש להן השפעה קשה על כל הסביבה הימית ובעיקר על דגי הבר. נזק סביבתי נוסף נגרם מהשתחררות דגים מהכלובים לים הפתוח, הפוגעת באיזון האקולוגי ובגנטיקה של המין. הסיבה לכך היא שרוב דגי הכלובים הם תוצר של הנדסה גנטית, כאשר אלה מגיעים לטבע הם פוגעים באוכלוסיית הבר. על-פי הערכות, בפיורדים של נורבגיה משתחררים בכל שנה כשני מיליון דגי סלמון, כמות השווה לאוכלוסייתם הטבעית באזור. בצ'ילה השתחררו בסוף 2008 כ-700 אלף דגי סלמון ביום אחד. גם אצלנו השתחררו בעקבות סערה חורפית בנמל אשדוד, אלפי דגי דניס, שבחלקם נתפסו על-ידי דייגים ברי-מזל ואחרים המשיכו את דרכם לים הפתוח.
גידול דגי ים – ביבשה
בעקבות טענות אלה, שהפכו רמות יותר ויותר עם השנים, מנסה המחקר המדעי מהלך חדש – גידול דגי ים, הפעם ביבשה בבריכות אינטנסיביות שבהן גדלים הדגים בתנאים מבוקרים ככל האפשר. החוקרים, הזוכים לעידוד של יזמים רבים רואים בעיני רוחם כיצד יצור דגים הופך לתעשייה ככל התעשיות. כלומר, מערכות משוכללות ישאבו מים מהים אל תוך ברכות מבוקרות שבהן גדלים דגים בתנאי צפיפות גדולים. לאחר השימוש במים הם יטוהרו לרמה כה גבוהה שתאפשר להזרימם למערכת השפכים העירונית.
אך חלומות לחוד ומציאו לחוד לפי שעה, חזון זה נתקל בקשיים לא מעטים וחלק ניכר מהפרויקטים סובלים מהפסדים כספיים, שהם תוצאה של חוסר יכולת לעמוד בפרמטרים השונים. יחד עם זאת רוב החוקרים, כמו רוב היזמים, משוכנעים שהעתיד להספקת דגים נמצא בעצם בברכות דגים יבשתיות
גם שיטת גידול זו זוכה כבר עתה לביקורת רבה, באשר לצפיפות הרבה בה יגודלו הדגים האבסתם במזון של מטרתו לגרום לגדילתם המהירה, השימוש התדיר בתרופות ושאלה חשובה לא פחות מה תהיה השפעת הברכות על הסביבה בה ימוקמו.
מה קורה אצלנו?
בדומה לשאר העולם, ואצלנו ביתר שאת, מצבו של ענף הדיג מדכא עד מאוד. הסיבות לכך רבות: החוף שלנו צר ואינו מספק הגנה מספקת לדגיגים, טמפרטורות המים גבוהות, המים סובלים ממיעוט חומרי הזנה, פתיחת תעלת סואץ גרמה להגירת מינים (הגירה לספסית) שדחקו רגליהם של המינים המקומיים. אך מעל לכל, בדומה לשאר העולם, ואף ביתר שאת, מתאפיין המשאב בחוסר ניהול כמעט מוחלט הפוגע בו פגיעה אנושה.
המספרים מדברים בעד עצם. בשנות ה-50 עמד שלש הדיג מהים התיכון על כ-2,000 טון בשנה. בשנות ה-80 עלה השלל ל-5,000 טון בשנה. בשנים האחרונות, ולמרות ההתיעלות הרבה בשיטות הדיג והעלייה בכמות הדיגים, ירד השלל ל-3,000 טון בשנה בלבד.
בשנים האחרונות החלה להתעורר דרישה מצד ארגוני הסביבה, ובראשם החברה להגנת הטבע, לחולל רפורמות בענף תוך הידוק הפיקוח על הדיג הפראי. ואכן, לאחרונה הובאו לאישור הכנסת תקנות דיג חדשות שמטרתן להשבית את דיג המכמורות ( כ-90 דייגים תופסים 66% מהשלל), שלדעת רבים הוא הסיבה המרכזית למשבר בענף, ובנוסף, לאסור דיג בעונת הרביה, כמקובל ברוב מדינות העולם. אלא, שכמו בכל תחום אצלנו, נותרה בעיית האכיפה. באם אגף הדיג של משרד החקלאות לא יאכוף את החוק על הדייגים, ספק אם התקנות יאכפו.
שלב הכלובים
בעקבות התדלדלות הדגה בים ובעקבות הניסיון שנצבר בעולם בגידול דגים בכלובים, הוחלט גם אצלנו לגדל דגים בכלובים. ואכן, בסוף ב- 1995, מסגרת ניסוי של המכון לחקר הימים והאגמים, הוכנסו כלובים למפרץ אילת. בעקבות הצלחת הניסוי הוצבו בים למעלה מ-100 כלובים, בהם גודלו כ-2,500 טון דגים בשנה.
עד מהרה החלו ארגוני הסביבה, ובראשם עמותת צלול, לטעון כי הכלובים פוגעים בשונית האלמוגים הייחודית של מפרץ אילת. צוללנים שצללו במי המפרץ העידו, שהאלמוגים סובלים מפגיעה וכי הריף כולו נמצא בסכנת קריסה מידית. עוד טענו הארגונים, שהמזון והתרופות הניתנים לדגים גורמים לעכירות המים, המונעת את חדירת קרני שמש, שאינה מאפשרת ליצורים הימיים לבצע פוטוסינתזה. אך לא רק זאת, הפרשות הדגים שוקעות בקרקעית הים ויוצרת מרבדי חיידקים הפוגעים ביצורים הימיים שנמצאים מתחת לכלובים. הצפיפות בכלובים מעודדת התפרצות מחלות והתפתחות טפילים המועברים אל דגי הבר. טענה נוספת היתה, שמאחר ומקורם של דגי הדניס בים התיכון, הרי שבריחת דגים מהכלובים מפרה את האיזון האקולוגי העדין של ים-סוף. הדרישה החד משמעית של הארגונים היתה לסגור את כלובי הדגים. דרישה זו נתמכה על-ידי עיריית אילת ועל-ידי חלק ממשרדי הממשלה.
בעקבות דרישה זו מינתה הממשלה צוות מנכ"לים, שמינה צוות מדענים בינ"ל, שקבע שכלובי הדגים מזהמים את הים ופוגעים בשונית. אחר הליכים ממושכים במוסדות התכנון השונים ובעקבות דו"ח צוות המדענים, החליטה גם המועצה הארצית לתכנון ובניה לאשר את תכנית המתאר לחופי אילת (תמ"א 13) ללא כלובי הדגים. ביוני 2005 החליטה הממשלה לאשר את תוכנית המתאר ללא כלובי הדגים, והורתה את הוצאתם מהים בתוך שלוש שנים, כשליש מהדגים בכל שנה.
למעלה מ-10 שנים לאחר שהוכנסו לים, הוצאו כלובי הדגים ממנו באופן סופי. כלובי הדגים הועברו על-ידי חברת ערדג לים התיכון, שהוא רגיש הרבה פחות לזיהומים. כיום מייצרים הכלובים בים התיכון 1,500-2,000 טון דגי דניס בשנה (כמחצית הצריכה) כאשר לא אחת חווים המגדלים תופעות של התנתקות כלובים וסחיפתם לים הפתוח וזאת בעקבות סערות שפוקדות את האזור. המאבק להוצאת הכלובים מהים שימש השארה לארגונים רבים בארץ ובעולם ושימש תשתית לדרישה להוצאת כלובים ממפרצים רגישים אחרים.
גם אצלנו – שלב הבריכות
אך בזאת לא תמה פרשת גידול הדגים. בדיוק כפי שקורה בשאר העולם, גם אצלנו מנסים עתה להעביר את גידול הדגים הימיים ליבשה, אך לפי שעה רוב הניסיונות לא צלחו. (בקיבוץ עין המפרץ פועלת ברכה לגידול 100 טון דניס בשנה, וברמת נגב החל לפעול לאחרונה פרויקט לגידול דגים, אך גם הוא נמצא בשלבים התחלתיים בלבד). למרות חוסר הצלחה זה, מנסה משרד החקלאות להחזיר שוב את גידול הדגים למפרץ אילת, וממש כמו בפעם הקודמת הוא נתקל בהתנגדות של ארגוני הסביבה ובהתנגדות של רשות הטבע והגנים החרדים לגורלו של המפרץ.
הפעם כוללת התוכנית מתחם ענק של כ-1,000 דונם לגידול אצות, דגיגים וכ-5,000 טון דגים שיוגדלו בבריכות יבשתיות. הבריכות, כך מתוכנן, ישאבו מים מהים ויזרימו לתוכו פלט מזוהם שיפגע באיכות מי המפרץ ובשונית האלמוגים הנדירה שבו. לדעת ארגוני הסביבה, ובראשם צלול, אם מדינת ישראל מעוניינת לגדל דגים בברכות דגים, מוטב שתעשה זאת לאורך הים התיכון, שהוא רגיש הרבה פחות לזיהומים ולא תקריב את שונית האלמוגים על מזבח אספקת החלבון לאוכלוסיה.
שוב, כמו בפעם הקודמת, הקים המשרד להגנת הסביבה צוות מומחים עליו הוטל לבחון את כושר הנשיאה של המפרץ. צוות זה קבע, כי כבר כיום מוזרמים למפרץ מזהמים רבים מדי (22 טון חנקן בשנה) ולכן אין מקום לתוספת זיהום. אמנם משרד החקלאות מתחייב שהמים המושבים יעברו טיפול מקדים, אך ניסיון עולמי מלמד, שלא ניתן להגיע לערכי טיפול מספיקים. משמעות הדבר היא הזרמה קבועה של חומרים מסוכנים לים. במקרה של תקלה (תקלות קורות כל הזמן) יוזרם לים זיהום רב של הפרשות דגים, חומרי הזנה ותרופות.
אמנם הפרויקט נמצא בשלבי תכנון ראשוניים, אך ארגוני הסביבה נחושים בדעתם למנוע אותו בטרם תוצב הבריכה הראשונה, במטרה למנוע נזק עתידי ולפני שגורלה של השונית יחרץ שוב. לדעת ארגוני הסביבה, טוב יעשה משרד החקלאות וטוב יעשו היזמים העתידיים, שאולי רוצים להשקיע בפרויקטים מסוג זה, אם ילמדו את לקחי העבר, בארץ ובעולם, ולא ינסו להשיג רווחים הבאים על חשבון הסביבה ועל חשבון כלל הציבור. דיג פראי וחוסר אכיפה דרדרו את מצבה של הדגה הימית והביאו אותה למשבר חמור על סף הכחדה. אסור שנסיונות התיקון יגררו אחריהם משבר נוסף.
