
חשיבות הבארות
לשמירה על מי התהום והבארות כמקור מרכזי למי שתייה חשיבות בריאותית, כלכלית, סביבתית, ואסטרטגית:
- בעלי חשיבות אסטרטגית במדינה שבה קיים איום תמידי על מתקני תשתית.
- גמישים תפעולית.
- חשיבות כלכלית.
- בעלי ערכים בריאותיים גבוהים הנעדרים מהמים המותפלים (מגנזיום ושאר מרכיבים).
- מיהולם משפר את איכותם של המים המותפלים.
- הטיפול בהם שולל זיהום ארוך שנים ממי התהום ומונע את התפשטותו.
- מונעים (או דוחים) הקמת מתקני התפלה שתופסים שטחי חוף, צורכים אנרגייה רבה וגורמים לזיהום הים.
חשיבות אסטרטגית
במדינה הנתונה לסיכונים ביטחוניים ושמתקני התשתית שלה, ובראשם מתקני ההתפלה שלאורך החופים נמצאים על הכוונת המיידית של אויביה, יש חשיבות רבה לשמירה על מקורות מים מגוונים. התקנות לשעת חירום אמנם מחייבות את הרשויות לספק לציבור מים בכמות ידועה מראש במקרה של מלחמה, רעידת אדמה או פיגוע טרור, אך הן אינן מציינות מהיכן יבואו מים אלה ואת חשיבותן הרבה של הבארות שהן המענה המיידי לפגיעה בהתפלה או בכל פגיעה אחרת. כך למשל, בתל אביב נסגרו במהלך השנים כ-30 בארות שיכולות לתת מענה לצרכי האיכות והביטחון של התושבים. במסמך "עקרונות הטיפול באירוע פגיעה במים ומשברי מים ברמה בארצית" של רשות המים, כתוב: "הרשות המקומית אחראית לאספקת מים חלופיים (בין אם היא מקבלת מים ממקורות חיצוניים או מפיקה לעצמה את המים). הגורמים שפורטו לעיל אחראים לביצוע פעולות תפעוליות, כגון: סגירת מגופים והפסקת אספקת המים, הפקה ממקורות עצמיים במידה ואושרו ע"י משרד הבריאות". הנחיות אלה רק מדגישות את החשיבות הרבה שיש לבארות, אלא שלמרבה הצער היישום אינו עומד בעקרונות אלה.
ואכן, במאי 2020 אירעו כמה התקפות סייבר על מתקני המים הגדולים של ישראל. ראש מערך הסייבר, יגאל אונא אמר: "המתקפה הייתה מאורגנת ומתואמת ונועדה לפגוע קשות באוכלוסייה האזרחית בישראל… אם מערך הסייבר לא היה מזהה את המתקפה בזמן אמת, כלור וכימיקלים אחרים היו מתערבבים במקורות המים בפרופורציות לא נכונות והתוצאה הייתה מזיקה והרסנית". בדבריו קרא להיערכות לאומית במטרה להתגונן מול ההסלמה הצפויה בחזית הסייבר. אך מעבר לשיפור יכולות הסייבר של ישראל אין ספק שיש להתמיד בשמירה על מקורות מים מגוונים ולא להסתפק במתקני התפלה בלבד. ואכן, בתוכנית תאגיד "מי אביבים" לטייב שלוש בארות ולחפור שתיים חדשות, כאשר הסיבה היא בריאותית ואסטרטגית וקשורה בביטחון המים של התושבים. למנהלי התאגיד ידוע שלהחלטה יש משמעות בירוקרטית וכלכלית לא פשוטה, אך לדעתם טובת התושבים וטובת משק המים העירוני מחייבים את המאמץ.
גמישות תפעולית
למרות שאספקת המים העירונית נשענת בעיקר על מים מותפלים, למי התהום בישראל חשיבות רבה הנובעת מהגמישות התפעולית שמאפשר מאגר מי התהום, בעוד שכמויות המים שמפיקים מתקני ההתפלה היא כמעט קבועה על-פני השנה, את ההפקה ממאגר מי התהום אפשר לווסת בהתאם לביקוש – בשנים גשומות אפשר לאגור את עודפי המים ואף לאגור בהם מים מותפלים, בשנים שחונות אפשר להגדיל את השאיבה ממאגרי מי התהום ולספק מהם את הדרישה הגוברת למים.
חשיבות כלכלית
מחיר הפקת מים נמוך ממחיר רכישת המים ממקורות. אומנם תיקון 27 צמצם במידה רבה את הרווח לרשויות אך אין ספק שקניית מים ממקור חיצוני יקרה יותר.
חשיבות בריאותית
בעוד שהמים המותפלים נעדרים מינרלים ומלחים החשובים לבריאות האדם, למי התהום ערכים בריאותיים חשובים והם מכילים סידן, מגנזיום ושאר חומרים החיוניים מאוד לבריאות.
חשיבות סביבתית
מזהמים שמקורם בפני הקרקע נשטפים ומחלחלים למי התהום או מתמוססים במים ומתפשטים לאזורים נוספים, כשקצב ההתפשטות תלוי במהירויות הזרימה. במידה ויש שאיבה משמעותית של מים במורד הזרם. הזיהום עלול להתגבר הורדת מפלס המים באזורים שסביב לאזור המזוהם גורמת להתפשטות הזיהום לאזורים נקיים. מכאן, שטיפול במים המזוהמים הוא הדרך היעילה לשיקום האקוויפר ולמניעת התפשטות הזיהום.
הסיבות לכשל
הממשלה – התמכרה להתפלה
בעקבות הכניסה לעידן ההתפלה, שהציל את משק המים ממשבר קיומי קשה, "התמכרה" הממשלה להתפלה והיא מזניחה את מקורות המים האחרים.
רשות המים – לא מתייחסת ברצינות מספיקה
הרשות לא תכננה תוכנית לשיקומן, כפי שקבעה הממשלה, ומשאירה את התחום לרצונו של השוק הפרטי – מצב זה גורם להזנחת הבארות ומגביר את הסתמכות משק המים על מתקני התפלה עם כל הבעייתיות שבדבר.
ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא משק המים מ-2010 המליצה על טיוב בארות מזוהמות. דו"ח מבקר המדינה מ-2018 קבע שעל רשות המים "לאמץ מדיניות כוללת שתעודד את טיוב הבארות, תקדם תוכנית שתישען על ראייה כוללת של צורכי משק המים ותבחן את המנגנון המיטבי לתמרוץ הקמת מתקני טיוב על מנת להבטיח את חידוש פעולתם של הקידוחים המושבתים, את הטיפול בזיהום ואת שימור כלי ההפקה" – אך כל זה לא קרה. ההוכחה לכך היא המשך סגירתן של הבארות, פתיחה מועטה של בארות חדשות, אם בכלל, והסבתן של בארות שתייה לבארות לשימוש חקלאי באמצעות הפקת טיוב.
אגף איכות מים של רשות המים אמנם עוקב אחר גורמי זיהום, יוזם סקרים לאיתור מזהמים שאינם נמצאים בפיקוח במסגרת תקנות מי שתייה, ממפה אזורי תעשייה באקוויפר החוף ומסווגם על-פי פוטנציאל הזיהום במטרה לאתר באופן שיטתי את היקפו, אך אין בכך די. עוד ב- 2004 הקים האגף לאיכות מים ברשות המים מערך בקרה, ניטור וחקירה במטרה למנוע זיהום מקורות מים במזהמים שמקורם בתעשייה ולהגן על קידוחי ההפקה ועל בריאות הציבור. נתונים אלה שימשו כבסיס לקבלת ההחלטה בדבר הצורך בפעולות מתקנות לשיקום מקורות המים הנסמכות על הערכות סיכונים המבוצעות בהתאם למתודולוגיית ה- (IRBCA (Action Corrective Based Risk Israeli המאפשרת קביעה של ריכוזי מטרה מבוססי סיכון למזהמים השונים במי התהום. אך כאמור, אין בכך די. כדי לנקות את מי התהום אחרי שנים של הזנחה וכדי לאפשר הפקת מים מבארות יש לנקוט בצעדים משמעותיים הרבה יותר.
התשלום נמוך מדי
עד לכניסתו לתוקף של תיקון 27 לחוק המים ב-2018 נדרש כל מפיק מים לשלם לרשות המים היטל הפקה בעבור המים שהפיק. בעקבות התיקון בוטל ההיטל ותחתיו נקבע מנגנון שלפיו רשות המים משלמת למפיק תשלום בעבור פעולת ההפקה והטיוב המתבסס על כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה), תשע"ז- 2017. ההכרה בעלויות ההפקה נסמכת על שלושה מרכיבים: סוג המזהם, עוצמתו והכמות המופקת. המנגנון כולל הכרה מואצת בהון לשלוש השנים הראשונות להפעלה, והכרה בעלויות התפעוליות להמשך התקופה בסכום של – 1.55 שקל למ"ק. בבאר חדשה ההכרה היא בעלויות הקמה ותפעול.
לטענת מנהלי תאגידים ומפיקים פרטיים התשלום שמציעה רשות המים נמוך מדי ואינו יוצר מוטיבציה לשקם בארות חדשות, וכי בכך מאותתת רשות המים לתאגידים ולבעלי בארות פרטיות שאין לה עניין בשיקום בארות וכי היא מעדיפה שהם ירכשו מים מחברת "מקורות". לטענתם, אם לפני תיקון 27 הפער בין קניית מים מ"מקורות" לבין הפקה עצמית נע בין 0.6-0.5 שקל למ"ק, הרי שכיום הפער הצטמצם ל-0.2 שקל למ"ק בלבד. לדבריהם: "לתפעל קידוחים זה כאב ראש לא קטן. פער קטן במחיר מרפה את ידי התאגידים וגורם להם לחשוב פעמיים באם כדאי להם כל המאמץ. התוצאה היא סגירה של עוד ועוד בארות".
גם חפירה של באר חדשה היא עניין לא פשוט במיוחד בסביבה עירונית צפופה. על-פי הערכה עלות חפירת באר חדשה נעה בין 1.5 ל-5 מיליון שקל, תלוי בסוג הקרקע, עומק הקידוח (והתעריף שמציעה רשות המים). החזר ההשקעה צפוי בין 10-5 שנים וגם אז בהנחה שלא מתגלים מזהמים חדשים. אם נוסיף לכך את הסיכון שלוקחים על עצמם התאגידים והמפיקים על איכות המים ואת הצורך להכשיר כוח אדם, אין להתפלא על כך שלא רבים מוכנים לקחת על עצמם את המשימה, למרות חשיבותה. ואכן, בדיקת מבקר המדינה העלתה שמנגנון הפטור מהיטל ההפקה אמנם הביא לחידוש ההפקה מהבארות המפיקות בסך הכל כ-50 מלמ"ק בשנה באקוויפר החוף, אך לא הביא לחידוש ההפקה בחלק ניכר מהקידוחים שנפסלו. ברשות המים סבורים שהכסף אינו המגבלה המרכזית וכי המפיקים נמנעים מהפקת מים בשל בירוקרטיה, בעיות של רדיוס מגן ועוד, אך מוכנים לקבל את הטענה לפיה "יתכן ויש לשפר את מנגנון התמרוץ".
הפקת טיוב והפקת מיהול לא מעודדות טיפול לרמה של מי שתיה
רשות המים מעמידה בפני בעלי הבארות שלושה מסלולי סיוע: סילוק המזהמים והמלחים באמצעות מתקן טיפול כך שהבאר תספק מי שתייה; הפקה ושימוש – ללא מתקן טיפול, בעיקר להשקיה ולגינון והפקה ומיהול – בתנאי שהמים אינם גורמים להרעה באיכות מקורות המים באזור ההפקה. מהנתונים עולה, שבשנת 2016 הופקו במסגרת זו כ-77 מלמ"ק, מתוכם רק 21 מלמ"ק טופלו במתקני טיפול, 31 סופקו ללא מתקן, 4.3 מלמ"ק סופקו באמצעות צמתי מיהול כל השאר סופקו לחקלאות ולגינון. אין מנוס מהמחשבה שאם רשות המים הייתה מעודדת את המפיקים להקים מתקני טיפול ומפצה את המפיקים הם היו מקימים מתקנים אלה ומספקים לרשת מי שתייה, שעלותם נמוכה מעלות ההתפלה ולא מסתפקים באספקת מים להשקיה. אך לא רק זאת, ברחבי הארץ קיימת עלייה מתמדת בכמות הקולחים המופקים במכונים לטיפול בשפכים, כשהתוצאה היא הזרמת הקולחים לנחלים ולים בעיקר בתקופת החורף. טיפול במים והפיכתם למי שתייה הייתה מגבירה את השימוש בקולחים ומונעת את העודפים ואת הבזבוז.
משרד הבריאות – מערים קשיים
משרד הבריאות בודק בארות קיימות ומאשר בקשות לבארות חדשות בהתחשב במדיניות "רדיוסי המגן" שנקבעה בתקנות בריאות העם (תנאים תברואיים לקידוח מי שתיה) התשנ"ה 1995), המגדירות אזורי מגן א', ב' וג' מהקידוח. התקנות נוצרו בעקבות מספר מקרים של זיהום מים כתוצאה מחדירת מי ביוב באזורים שונים ובראשם אירוע בקריות בעקבות פגיעת טרקטור בקו ביוב.
סעיף 7 א' של התקנות מנסח את ההגבלות לבנייה בתחום רדיוס המגן: באזור מגן א' אסורה כל בנייה, למעט למבנים המשמשים להפעלת הקידוח ולשיפור מימיו; באזור מגן ב' אסורה כל בנייה, התקנה או פעילות העלולים לזהם את הקידוח כגון מבני מגורים, מבני מסחר או מבני ציבור; באזור מגן ג' אסורה כל בנייה, התקנה או פעילות העלולים לגרום לזיהום חמור בקידוח כגון מתקן ביוב, קו ביוב ראשוני, אתר אשפה, אזור תעשייה או אזור השקיה בקולחים.
אלא שלטענת רבים המדיניות מתאפיינת בחוסר גמישות קיצונית וגורמת לסגירה שרירותית של בארות, שעם קצת מאמץ אפשר היה לשמור עליהן. אחת הדוגמאות מהעת האחרונה היא באר 16 ברעננה שנמצאת עתה בדיוני בית המשפט. משרד הבריאות החליט שלא לחדש את רישיון העסק לתאגיד המפעיל את הבאר בטענה שהיא נמצאת בתוך רדיוס שאינו מאפשר את המשך קיומה. (בתחום השיפוט של העיר 10 בארות עירוניות ו-7 פרטיות). הסיבה לסירוב – בתחום רדיוס המגן בנוי קיר, שלטענת התאגיד אינו מזהם את הבאר, שכן הוא אינו מייצר שום סוג של נוזלים, אך לדעת משרד הבריאות מסכן את איכות המים. בית המשפט יאלץ ליישב את ההדורים.
חייו של מי שרוצה לפתוח באר מחדש לאחר שהייתה סגורה חמש שנים קשים הרבה יותר והוא מחויב להגיש בקשות כאילו מדובר בבאר חדשה לחלוטין – תהליך ארוך ומסובך, המחייב איסוף נתונים הידרולוגיים ואישור מתיש שמרפה את ידיהם של המבקשים.
אלא שבאותה עת ממש משרד הבריאות אינו מגן מספיק על הקידוחים הקיימים. כך למשל, המשרד תומך בהקמת תחנות דלק ותחנות כוח מעל למאגר מי התהום של אקוויפר ירקון תנינים, ממנו מפיקים 30% ממי השתייה והוא מעדיף לא אחת לסגור באר מאשר להתמודד עם היזמים.
אין מנוס מהמחשבה, שכ-15 שנה לאחר קביעת תקנות רדיוס המגן הגיעה העת לבחון אותן מחדש ולהתאימן למציאות החדשה – בעקבות הבינוי הנרחב, חלק גדול מהבארות פועלות באזורים מבונים, בסמוך לקווי ביוב, או באזורים המושקים בקולחים – מכאן שרובן מועמדות לפסילה, אך אם השאיפה היא לא לפסול את הבארות על משרד הבריאות לגלות גמישות רבה יותר. עמדה זו מבוססת על סעיף סעיף 7 ב' של התקנות, המאפשר לרשות הבריאות להתיר חריגה בתקנות "בכפוף לנקיטת אמצעים מיוחדים, שהציע מגיש הבקשה".
משרד הבריאות – מתעלם מקיומן של טכנולוגיות מתקדמות לטיפול
לטענת בעלי קידוחים משרד הבריאות אינו לוקח בחשבון את העובדה שבמהלך השנים פותחו טכנולוגיות חדשות ומגוונות שבכוחן לטפל בשורה ארוכה של מזהמים ולמנוע הגעה של מזהמים לברזים והוא ממשיך לנקוט במדיניות קשוחה שאינה מתייחסת לכל באר בנפרד. אפשר להסביר מדיניות זו בדאגה לשלוםהציבור, במיוחד לאחר לא מעט אירועים של זיהום ודרישה להרתחת מים, אך גם כחלק ממדיניות של חשש מפני מצב של הטלת אחריות על עובדיו במקרה של זיהום. "אם מקבלים את כל המים ממקור אחד אז למשרד הבריאות אין דאגות, אך זו לא מדיניות נכונה של ניהול המשאב", אומר מנהל תאגיד.
חוק התכנון והבנייה
מקשה מאוד על הקמת בארות חדשות ואף הוא דורש דרישות מדרישות שונות ואינו עושה די במקומות שהיה יכול לסייע לטובת העניין. כך למשל, אכיפת בנייה משמרת מים על רשויות ויזמים הייתה יכולה לתרום רבות להעשרת האקוויפר במים ולמניעת זיהומו.
מה עושה "צלול"?
החל מחודש יוני 2021 פועלת וועדה ציבורית המייעצת לאגף אסדרה ברשות המים שנטלה על עצמה את המשימה לנסות לפתור את משבר הבארות. לצורך כך הוקמו ארבע ועדות שונות – ועדה כלכלית, ועדת רדיוס מגן, ועדת רגולציה וועדת סטנדרטיזציה שבהן נציגים של רשות המים, משרד הבריאות, המכון הגיאולוגי, השירות ההדרולוגי וכן מתנדבים מתחומים שונים. הצוותים נפגשו לאורך השנה צוות סטנדרטיזציה הכין טיוטת מסמך שיש להרחיבו, צוות רדיוס מגן נפגש מספר פעמים ודן בהצעות השונות, צוות סטנדרטיזציה אף הוא דן בצורך לסטנדרטים בנושא הבאות. הצוות הכלכלי נפגש עם חטיבת כלכלה ברשות המים שהגישה הצעה כלכלית חדשה לסיוע לבעלי בארות מהתחום החקלאי ותאגידי מים.
מה עוד צריך לעשות?
1. לשנות גישה
על המדינה, משרד הבריאות ורשות המים לשנות את גישתן לנושא הבארות ולהקצות משאבים לטיפול בהן מתוך ראיית תפקידן הכלכלי, הבריאותי והאסטרטגי. תוכנית האב למשק המים ל-2010 קבעה שיש להשקיע סכום של 656 מיליון שקל בשיקום הבארות (מקורות – 272 מיליון שקל והשוק הפרטי 384 מיליון שקל) יש לעדכן את תוכנית האב ולכלול בה את נושא הבארות הסגורות ואת תוכנית התוכנית לשיקום (חפירה מחדש) של הבארות הקורסות בשל גילן. להערכת עבודה של רשות המים, במטרה לשמור על כושר ההפקה יש לבצע לפחות 440 קידוחים חדשים עד ל-2050 בעלות כוללת של 3.1 מיליארד שקל.
2. להקים מנהלת
על רשות המים להגים מנהלת בה יהיו חברים נציגי רשות המים, מקורות, משרד האוצר, משרד הבריאות, המפיקים הפרטיים ונציגי ציבור עליה יוטל לתכנן תוכנית הכוללת תנאים מקלים לביצוע קידוחים חדשים בכלל, בחצרות של קידוחים קיימים, ולזהות חסמים נוספים.
3. להגדיל את מספר הבארות שבהן מתקן טיפול
רוב הקידוחים הפעילים מספקים מים לחקלאות או לגינון. יש לעודד את המפיקים להקים מתקני טיפול בבארות אלה כדי שאפשר יהיה לספק מהן מים לשתייה. הדברים אמורים במיוחד על רקע עודפי הקולחים באזורים רבים שאינם משמשים להשקיה חקלאית ומוזרמים לנחלים ולים וגורמים לזיהומם. הסבת הבארות המשמשות כיום להשקיה חקלאית ליצור מים לשתייה יגביר את הדרישה לקולחים וישפר את אספקת המים לערים.
4. להקים מערך ניטור
ברחבי הארץ אזורי תעשייה רבים שאינם מנוטרים וקיים חשש שהם מזרימים מזהמים מסוגים שונים לקרקע ולמי התהום. על רשות המים והמשרד להגנת הסביבה להרחיב את מערך הניטור שיאפשר למנוע את הפסילה המאסיבית של הבארות ויאפשר לחפור בארות חדשות.
5. לפתח שיטות לניצול יעיל יותר של דשנים חקלאיים ולקבוע היטלים
במטרה לצמצם את השימוש המופרז בהם. הצעה אחרת היא להשתמש בדשנים חדישים המשתחררים באיטיות בקרקע או לדשן את הגידולים בחומרים שהופקו ממיחזור פסולת אורגנית. כמו כן מומלץ להגביל ולמתן את השימוש בדשנים באזורים שבהם קיים סיכון גבוה לזיהום האקוויפר בהתאם למפת אזורים בעלי רגישות הידרולוגית מוגברת שפרסם המשרד להגנת הסביבה.
6. לעודד מחקר ופיתוח
על משרדי הממשלה ורשות המים לעודד את ההתמחות האקדמית בתחום המים ואת תעשייה המקומית בתחום הקידוחים. לא יעלה על הדעת שמדינה המתהדרת בתואר "אימפריית מים" מזניחה את מקורותיה שלה וגורמת לגוויעתה של התעשייה המקומית.
7. קורסים וידע למפעלי בארות
על משרד הבריאות למלא אחר תקנות איכות המים 33 (א) מ-2013 ולדאוג לפתיחת קורסים למפיקי מים שישפרו את הכשרתם, ימנעו את החיכוכים הרבים בין המפיקים לבין הצרכנים וישפרו את איכות השירות.
חדשות

צוות בהובלת "צלול" למען בארות המים
כחלק מהשאיפה לשמור על בארות הפקת המים בשל חשיבותן האסטרטגית, כלכלית, סביבתית ובריאותית, כינסה עמותת "צלול" צוות מומחים מתחומים שונים ששם לעצמו למטרה לנסות לאתר