הסרת הזיהום מנחלי הארץ

נחל קישון – איכות המים שופרה במידה רבה והבוצה מהקרקעית נוקתה

"צלול" פעלה מזה שנים להפסקת זיהום נחל הקישון, שהוא אחד מנחלי החוף החשובים, שסבל במשך שנים מזיהום רב. ראשית הפעילות היתה בתמיכה במאבקם של לוחמי השייטת להכרה במחלתם כתוצאה מהצלילות שביצוע בנחל המזוהם. המשך הפעילות היה במאבק להספקת הזרמת שפכי מפעלי התעשייה הכימית לנחל ובבקרה על העבודות לטיהור קרקעית הנחל. כיום הקישון ממשיך לסבול מזיהום כתוצאה מהזרמת שפכים וקולחים במעלה הנחל והמשך הזרמת קולחי מפעלי התעשייה הכימית בחלקו המורדי, אך  אין ספק שבמצבו שופר בצורה ניכרת לעומת השנים הקודמות.


נחל לכיש – הזיהום הופסק והנחל נוקה 

נחל לכיש זוהם במשך שנים בשפכים שזרמו אליו מתחום העיר אשדוד. פעילות עיקשת של "צלול", שניהלה קמפיין "לא אומרים קדיש על נחל לכיש", גרמה לעיריית אשדוד להפסיק את הזרמת השפכים ולהקים משאבות קיץ השואבות את השפכים שגולשים מהמערכות העירוניות ומונעים את הגעתם לנחל. כיום נחל לכיש, שהזרימה בו היא של מי תהום גבוהים, נחשב לנחל נקי.


נחל הנעמן – המיפעלים הפסיקו להזרים שפכים

נחל הנעמן סבל מזיהום רב, ברובו מהמפעלים שלאורכו, ובעיקר מפעל מילואות ומילובן, ליצור מוצרי כותנה, שהזרימו שפכים לנחל. אלה גרמו לא אחת לסגירת חופי עכו לרחצה בתקופת הקיץ. בעקבות פעילות עמותת צלול, המשרד להגנת הסביבה והחלטת רשות המים לאסור על ההזרמה, נאלץ מפעל מילובן להקים מתקן לטיפול בשפכים.

נחל הנעמן הוא בעצם תעלת ניקוז שנחפרה בשנות ה-30 כחלק מהמלחמה בקדחת. בהמשכו מתאחד הנעמן עם נחל החילזון, הזורם ממזרח למערב. הנחל המאוחד נשפך לים בחופה של עכו. עד לשנות ה-40' שפעו מעיינות אפק, המזינים את הנעמן, כ-50 מיליון מ"ק מים בשנה. ב-1942 החלו בתי הזיקוק השוכנים בסמוך, לשאוב את מי המעיינות. בשנות ה-60' ביצעה מקורות קידוחים למרגלות ההרים. שאיבה זו דלדלה כמעט לחלוטין את המעיינות הנוספים שהזינו את הנחל.
במקביל לשאיבת המים, החלו גורמים שונים להזרים מזהמים לאפיק המתייבש –שפכי מפעלי תעשייה ובהם מפעלי מילואות, שפכי מזבלות, שפכים חקלאים, פלט ברכות דגים ובעיקר שפכים גולמיים וקולחים שלא טוהרו לרמה מספיקה.
לאחר מאבק ממושך של "צלול" הקימו המפעלים ובראשם מילובן, מילועוף ומילומור, השייכים למילואות, מתקנים לטיהור שפכים, שהביאו להפסקת ההזרמה לנחל ולשימוש חוזר במים. למרבה הצער, מי הנחל ממשיכים להיות מזוהמים בעיקר בפלט ברכות דגים של הקיבוצים אפק ועין המפרץ. מי פלט אלה עמוסים בחומרי זיהום הכוללים הפרשות דגים וחומרי הזנה. העדר מים שפירים בנחל גורם לכך שבנעמן זורמים אך ורק מי ברכות דגים.
הזרמת השפכים ארוכת השנים גורמת גם כיום לתדמיתו השלילית של הנחל. בשפך הנחל אל הים נמצא מפעל פרוטרום הנטוש, שגם הוא אינו תורם רבות לנוף הנחל.

יצוין, שנחל הנעמן כלול בתוכנית של משרד האנרגיה ורשות המים לשיקום שבעה נחלים בשנים הקרובות, באמצעות השבת המים. יש לקוות שהתוכנית תצא לפועל ובכך יושלם המהלך בו החלה עמותת צלול.


נחל חרוד – זיהום ארוך שנים הגיע (כמעט) לקיצו

במשך שנים זוהם נחל חרוד על ידי שפכים שהוזרמו אליו על-ידי ישובי המועצה האזורית גלבוע, המועצה האזורית עמק המעיינות והעיר בית שאן. לאחר לחץ כבד שהופעל על הישובים הוחלט להקים מט"ש, שמימיו ישמשו להשקייה, אך למרות שהקמת המתקן, שעלותו כ-50 מיליון שקל, הושלמה, הרשויות לא התחברו אליו והמשיכו להזרים שפכים לנחלים.

 בספטמבר 2009 התחברה למט"ש המועצה האזורית עמק המעיינות. עיריית בית שאן אמנם הבטיחה להתחבר מיד אחר-כך, אך דחתה את ההתחברות שוב ושוב בטענות שונות והתחברה רק כשנה אחר כך. המועצה האזורית גלבוע המשיכה את ההזרמה לנחל במשך שנים אחר כך בטענה  שחסר לה ציבור באורך 1 קמ' והשלמת הקמת שתי משאבות שיאפשרו את ההתחברות.

בעקבות סירובן של הרשויות להתחבר למט"ש ובעקבות המשך הזרמת השפכים לנחלים, פנתה עמותת "צלול" במכתבים למשרדי הממשלה, בדרישה להפעיל את החוק כנגד ראשי הרשויות. במקביל החתימה "צלול" אלפי תושבים לאורך הנחלים, בדרישה להשלים את המט"ש ולהפסיק את ההזרמה. יש לציין, שהזרמת השפכים לנחלים גרמה לא רק לזיהום בלתי נסבל  של נחל חרוד ושל נחל הירדן הדרומי, שהוא אתר קדוש לכל הדתות, אלא גם לאובדן של מים יקרים שניתן היה להשתמש בהם להשקיה חקלאית.

כיום הישובים אמנם מחוברים למט"ש, אך בנחל ממשיך לזרום פלט ברכות דגים.


הירדן הדרומי – המט"שים הוקמו לאחר שנים של עיכובים

הירדן, שנחשב לנחל הקדוש ביותר לנוצרים והחשוב כל כך ליהודים, היה במשך שנים תעלה מצחינה המנקזת את שפכי ישובי האזור, בעלי החיים הרבים שחיו בעבר בנחל, הוכחדו, בקסר אל יהוד, אתר הטבילה הקדוש לנוצרים, טבלו הצליינים במים מזוהמים שסכנו את בריאותם.

חלקים נרחבים מהנחל מגודרים בגדרות בטחון, המקשים את הגישה אליו. חלק ניכר מהגדות ממוקש.

ב-2009 הכריזה עמותת צלול על קמפיין להפסקת הזרמת השפכים לנחל ולפתרון הסכסוכים סביב מט"ש ביתניה, שהקמתו נדחתה במשך שנים רבות בשל קשיים, שהערימו המועצה האזורית עמק הירדן ועיריית טבריה, ולאחר מכן המועצה האזורית ואגודת המים עמק הירדן, שהתווכחו במשך חודשים ארוכים בשאלת הזכויות על הקרקע והתשלום עליה. לאחר מאבק ממושך.

הקמת המט"ש הייתה אמורה להסתיים בסוף 2012, אך בעקבות קשיים אליהם נקלע הקבלן המקים את המט"ש, השלמת ההקמה נדחתה. בנובמבר 2009 כתב אישום כנגד ראש המועצה האזורית ירדן דרומי, יוסי ורדי, בעקבות הזרמת השפכים לנחל ואי טיפול נאות בכל מערכות הביוב.

בעקבות דרישת ארגוני הסביבה, החליטה מועצת רשות המים להתחיל להזרים לירדן מי כינרת, בכמות של כ-12 מיליון מ"ק בשנה, החל מאמצע 2013, וזאת במטרה להפחית במעט את המליחות הקשה של המים. כמות זו נחשבת למזערית, אך יש להניח שתשפר במעט את מצבו העגום של הנחל. כיום (2018) זורמים לנחל קולחים ברמת טיהור שלישונית. לאחר הקמת מתקן להתפלת הקולחים, שנמצא בתכנון, אל לא ידוע מתי יוקם, ניתן יהיה סוף-סוף להפסיק את ההזרמה ולעשות שימוש במים לחקלאות.



נחל שגור – 70 מיליון שקל להקמת קו גרביטציוני

לאחר מאבק ממושך של תושבים  ושל עמותת צלול, אישרה רשות המים מימון של קו ביוב גרביטציוני שיוליך את שפכי יישובי הבקעה – דיר אל אסד ומג'ד אל כרום ישירות למכון טיהור שפכים (מט"ש) כרמיאל. השלמת הפרויקט, הפסיקה זרימת הביוב, שנמשכה כ-20 שנה, ברחובות הישובים, אך גם בנחל שגור ובקניון בית הכרם, עד לפני שנים לא רבות אחד מאתרי הטיול הפופולריים בארץ, שהפך למפל שפכים.

הפרויקט כלל הנחת קו ביוב גרביטציוני באורך של כשמונה קמ' ובעומק רב  של כ- 15-20 מ', ממג'ד אל כרום ועד למט"ש כרמיאל. עלות הפרויקט כ-70 מיליון שקל. 80% מהסכום במימון מינהלת תשתיות הביוב של רשות המים. 20% במימון תאגיד המים האזורי "מי גליל".

במשך שנים רבות התאפיינו הישובים מג'ד אל כרום ודיר אל אסד בבורות ספיגה, שהזרימו את השפכים ישירות לקרקע. באמצע שנות ה-90' הוקמה בישובים מערכת ביוב, שכללה שתי תחנות שאיבה, במימון המדינה. בשל העדר תחזוקה התקלקלו תחנות השאיבה פעם אחר פעם, וגרמו לזרימת הביוב ברחובות הישובים. במהלך החגים המוסלמים, סבלו התושבים מזרימת ביוב המהול בדם בעלי-חיים, שנשחטו במשחטות הפירטיות הרבות שבמקום.

עמותת אדם טבע ודין הגישה עתירה לבית המשפט, בינואר 2008, כנגד מועצת אל-שגור שהוקמה בעקבות פעולה לאיחוד רשויות שכשלה, בדרישה להפסיק את הזיהום. בית המשפט התקשה לקבל החלטה בעקבות מצבן הכספי הקשה של הרשויות, שטענו שאינן מסוגלות לשאת בנטל תחזוקת התחנות.

זרימת הביוב ברחובות הערים, הביאה להקמת הקואליציה למען נחל שגור בה חברים ישובים יהודים וערבים. הקואליציה פנתה לעמותת צלול בבקשה לסייע לה מול הרשויות הממשלתיות. "צלול" דרשה ממשרד האנרגיה והמים וממנהלת תשתיות הביוב ברשות המים לסייע לישובים המצויים במצוקה תקציבית  מתמדת, לממן את הקו בטענה שלולא סיוע זה הפרויקט לא יוכל לצאת לדרך. לאחר אין ספור דיונים במנהלת תשתיות הביוב והתחייבות מצד תאגיד "מי גליל", שהוקם באותה עת, להשתתף בעלות ההקמה, הסכימה רשות המים להתחייב לממן 80% מהקו ולהביא לידי סיום פרשה עגומה זו.

ב-2018 הקו הושלם, אך הזרמת השפכים לא פסקה לחלוטין בעקבות מחסור בתקציב לחיבור מספר שכונות בישובי האזור, אך אין ספק שמצב ההזרמה שופר בהרבה.